כינוי לעיתונות לא-איכותית, העוסקת בעיקר ברכילות, מין ושערוריות ופונה לרגשותיו ויצריו של קהל היעד תוך שימוש בשיטות כתיבה, עריכה ועיצוב סנסציוניות.

"עיתונות צהובה" מתרחקת ממטרותיה המוצהרות של העיתונות, שבשלן ניתן לה "חופש העיתונות" – שמירה על ערכי הדמוקרטיה, ביקורת חברתית, פיקוח על מוסדות השלטון וכיוצא באלה – ומתייחסת אל עצמה כאל כלי בידורי גרידא, מוצר מסחרי שמטרתו כלכלית בלבד. הקריטריונים לפרסום של "עיתונות צהובה" אינם נוגעים ל"עניין לציבור" במשמעותו המקורית, דהיינו, מידע המיועד להשכיל את הציבור או להיטיב עימו, אלא בעיקר לסיפוק סקרנותו ויצר המציצנות שלו.

עם זאת, יש להבדיל בין שני סוגים של "עיתונות צהובה": האחד, המקיים את הגדרת העיתונות הצהובה באופן מלא, כדוגמת עיתוני הרכילות ההוליוודיים או "שבועוני הסופרמרקט", והשני, המערב "צהבהבות" בתכנים אחרים, לעתים בעלי ערך עיתונאי וחברתי. אחת הדוגמאות לסוג השני היא "העולם הזה". עורכו, אורי אבנרי, טען כי הרכילות והפורנוגרפיה נועדו למשוך קוראים לתחקירים ולמשנה הפוליטית שהתפרסמו בעיתונו.

"צהובונים" קיימים בעולם כולו, וכמה מהם ידועים ומפורסמים: ה"סטאר", ה"סאן" וה"נשיונל אינקוואייר" האמריקאיים; וה"סאן", ה"דיילי מירור" וה"דיילי סטאר" הבריטיים. היבטים אופייניים של "עיתונות צהובה", כגון עיסוק במין ופורנוגרפיה, מאפיינים פחות את העיתונות האמריקאית (והישראלית) ויותר את האירופית. "עיתונות צהובה" אינה מוגבלת רק לתחום עיתונות הדפוס, והיא נפוצה לא פחות, ואולי יותר, בתקשורת האלקטרונית ובאינטרנט.

ל"עיתונות צהובה" היתה גם תרומה ערכית בנושאים מסוימים, למשל בסיקור עוולות חברתיות ובהרחבת גבולות חופש הביטוי. מאחר שצהובונים פועלים בשולי העיתונות ה"איכותית", הם מרשים לעצמם למתוח את גבולות הסיקור המקובלים. תרומה אחרת היא שיתוף כלל האוכלוסייה בשיח הציבורי, שכן ה"צהובונים" מאופיינים בסגנון קליל ושווה לכל נפש.

מקור השם

אחת הטענות היא כי מקור השם "עיתונות צהובה" הוא במאבק בין שני המו"לים הגדולים של העיתונות האמריקאית במאה ה-19, ג'וזף פוליצר וויליאם רנדולף הרסט, שאחד מהיבטיו היתה התחרות על סדרת קומיקס בשם "הילד הצהוב".

ב-1883 רכש פוליצר את העיתון המפסיד "ניו-יורק וורלד". פוליצר הנהיג שיטות עבודה שלא היו מקובלות אז בעולם העיתונות, וכללו בין היתר התערבות פעילה של העיתונאי במושאי סיקורו, עד כדי ייזום של תופעות ואירועים; סיקור נרחב של שולי החברה ותוך כדי כך חשיפה של עוולות חברתיות; והגשת החומר העיתונאי בצורה קלילה ותמציתית יותר, הן בכתיבה ובעריכה והן בעיצוב. כך למשל קוצרו הכותרות ושולבו יותר איורים, ומאוחר יותר צילומים.

שינוי אחרון זה הביא ליצירתו של הקומיקס המסחרי (הראשון מסוגו בארצות-הברית, והראשון שהודפס בצבע), על-ידי ריצ'רד פלטון אאוטקלט, מהמאיירים הבכירים בעיתון. הדמות שיצר נקראה "הילד הצהוב", והקומיקס הופיע מדי סופשבוע והיה אחד ממוקדי המשיכה של העיתון.

מתחרהו הגדול של פוליצר היה איל העיתונות ויליאם רנדולף הרסט, בעליו של ה"ניו-יורק ז'ורנל". הרסט העתיק את שיטותיו של פוליצר. בין השאר ניסה לשכנע עובדים מהעיתון המתחרה לעבוד בעיתונו, וב-1896 הצטרף אליו גם אאוטקלט. פוליצר מצדו המשיך לפרסם את הקומיקס "הילד הצהוב", שצויר על-ידי מאייר אחר. כך התפרסמו בשני העיתונים סדרות קומיקס שבהן כיכב "הילד הצהוב".

התחרות בין העיתונים נקראה על שם "הילד הצהוב", וכך נוצר הביטוי "עיתונות צהובה". בשל ההיבטים הסנסציוניים של המאבק בין העיתונים (הרסט יזם, למשל, מלחמה בין ארצות-הברית לספרד סביב המושבה הספרדית קובה, אירוע שזכה לאילוסטרציה קולנועית בסרט "האזרח קיין"), התייחד הביטוי לתיאור עיתונות זולה.

בלשנים שונים טוענים כי השימוש במינוח היה מקובל עשרות שנים לפני הופעתו של הקומיקס "הילד הצהוב". המלה "צהוב" התייחסה לספרים ומגזינים זולים כבר ב-1846, על שום הכריכות הצעקניות ששימשו לעטיפתן. המונח "עיתונות צהובה" היה בשימוש כבר אז לתיאור "עיתוני השחיתויות", טבלואידים שהתריעו על שחיתויות, אמיתיות או מזויפות, בקרב אנשי ממשל; וגם לתיאור פמפלטים אנונימיים שהתקיפו דמויות ציבוריות ושהודפסו על נייר לא מעובד שהיה בעל גוון צהבהב. נטען גם כי מכאן הגיע המונח האמריקאי "צהוב" ("Yellow") לתיאור פחדנות, משום שכותבי הפמפלטים לא הזדהו בשמם.

עיתונאים ישראלים מגדירים "עיתונות צהובה"

בעקבות העיסוק ה"צהוב" של העיתונות האמריקאית בפרשיית המין של הנשיא קלינטון ומוניקה לוינסקי, התפרסמה במוסף "7 ימים" של העיתון "ידיעות אחרונות" כתבה בנושא "עיתונות צהובה". הכתבת אספה פלד פנתה למומחים ואישים שונים בניסיון להגדיר את המושג "עיתונות צהובה":

"[...] קשה למצוא הגדרה ברורה וחד-משמעית למושג 'עיתונות צהובה'. פשוט משום שאין הגדרה כזו. עיתונאים ומומחי תקשורת שהתבקשו לספק הגדרה משלהם למושג מצאו עצמם מתלבטים בתוך טווח שלם של פרשנויות:

'עיתונות שעובדת רק על גירוי יצרים ראשוניים, בנושאים כמו מין ופורנוגרפיה, מוות ושכול, בלי שום יומרה לספק מידע בעל ערך ציבורי' (אהוד אשרי, בעבר פרשן התקשורת של 'הארץ')

'עיתונות שלא יודעת לתחום קו גבול בין מציצנות לבין סקרנות לגיטימית, ועובדת על היצרים הכי אפלים ועל המשיכה לביזאר, תוך טשטוש גבולות בין פריק-שואו לבין טיפול עקרוני בבעיות חברתיות או פוליטיות' (שלי יחימוביץ', 'מסיבת עיתונאים')

'עיתונות שהיא יותר רומן משרתות מאשר יומן חדשות. ה'איך' וה'מי' קודמים ל'מה' ול'מדוע'' (מיכה פרידמן, בעבר מנחה התוכנית 'תיק תקשורת')

'עיתונות שלא פונה לצד התבוני אלא לצד היצרי, הרגשי. מטרתה לא לספר מה קרה, אלא לבדר באמצעות הסיפור. היא מתארת את המציאות באמצעות גיבורים ואנטי-גיבורים מתוך תפיסה שצרכניה אינם מסוגלים לתפוס את המציאות אלא דרך הפריזמה האישית, הקונקרטית והדרמטית' (ד"ר עוזי אלידע, מרצה לתולדות התקשורת באוניברסיטת חיפה)

'עיתונות שחושפת אנשים מעל ומעבר לאינפורמציה הרלבנטית' (כרמית גיא, 'העין השביעית')"

(מתוך: "קדחת צהובה", מאת אספה פלד, "ידיעות אחרונות", 6.2.98)

קישורים

"יש חשוב ויש מובלט", מתוך: "לקרוא עיתון... ועוד איך! קריאה ביקורתית בעיתון", פרופ' אריה ווהל, שרה ליפקין, הגר אנוש. 1996, באתר המרכז לטכנולוגיה חינוכית

ביבליוגרפיה

"מילון הסלנג המקיף", רוביק רוזנטל. הוצאת כתר, 2005