בכתבתו "חברים לעט" ("העין השביעית" 62), העוסקת באתיקה של עיתונאי הספרות, מזכיר יאיר לוי שלוש פעמים את ספרי "הנדון: אשכנזים". בשתיים מהן הוא רומז כי הספר זכה להתעניינות במוספי הספרים של "מעריב" ו"הארץ" הודות לשותפות אינטרסים ביני ובין כותבים ועורכים. בהזדמנות השלישית הוא מספק לדרור משעני, עורך "הארץ, ספרים", בימה להפיץ מעליה בשורה: משעני מסר את "הנדון: אשכנזים" לאבירמה גולן, הנגועה בניגוד עניינים, מתוך כוונה להצית פולמוס. לוי (ועורכיו) לא מצאו לנכון להקפיד על זכותי לתגובה. מדאיג לגלות ש"העין השביעית" עיוורת לכללי יסוד של אתיקה מקצועית דווקא במהלך דיון באתיקה מקצועית.

לגופו של דבר, לא אינטרסים משותפים מסבירים את ההתעניינות בספרי, אלא הנושאים הממלאים את דפיו. לכן חרגה ההתעניינות בספר גם מ"מעריב" ו"הארץ" וגם ממוספי הספרים (לוי לא אסף נתונים או שאסף והעלים מ"העין"?). בנוגע למשעני, כדי לקרוע מעל פניו את מסווה התום אין צורך לתאר כיצד חיבל בתגובתי לגולן. מספיק להזכיר שפולמוס לא מציתים באמצעות רפש שמטילה עיתונאית החולשת על מוקדי כוח רבים מדי.

באופן פרדוקסלי, הטקסטים שהתפרסמו במוספי הספרים של "מעריב" ו"הארץ" מעניקים תמיכה מרשימה לאחת הטענות העיקריות בספרי - היינו, שבכל הנוגע לסכסוך השבטי בישראל, אשכנזים נתקלים תמיד בהשתקה בריונית. לא במקרה חלים דברים דומים על הטקסט של לוי, משום שהכותב מסלף את תמונת ההתעניינות בספרי כדי להמעיט בערכו, וגם מפר את זכותי להגיב על דברים.

אולם כתבתו של לוי ממחישה לא רק השתקה, אלא גם את הצורך לדון באתיקה המקצועית של עיתונאי הספרות באופן הרבה פחות מגמתי והרבה יותר שיטתי. את הדיון הממצה צריך יהיה לדחות להזדמנות אחרת, אולם בינתיים אפשר להצביע על הכיוון הרצוי באמצעות עקרונות אחדים.

את הכתיבה והעריכה תנחה תפיסה מגובשת בנוגע לטיבה של סקירה אידיאלית. כיצד מציגים תכנים בהגינות, בודקים ציטוטים ומעריכים את איכותם של טיעונים וטענות? איך מבקרים ביעילות את איכותן של הסקירות ומבטיחים, למשל, שהן מתבססות על קריאה יסודית?

כתיבת סקירות תתנהל בהקשר חף ככל האפשר מניגוד עניינים.
▪ חובה לסלק ניגוד עניינים אצל הסוקרים. כמו כן, חובה למסור ספר לידי סוקר המתמצא בתחום. אולם בקהילות מקצועיות קטנות, הסוקר המתמצא בדרך־כלל קשור - באופן חיובי או שלילי - למחבר הספר, ולכן נגוע בניגוד עניינים. לאור יעילותו המוגבלת של הגילוי הנאות, האם נכון להפיג את המתח בין החובות באמצעות הסתרת זהותו של המחבר? (כאן המקום להעיר שבמקרה של גולן ומשעני הדילמה כלל אינה מתעוררת, משום שגולן אינה מתמצאת, לדעתי, בנושאי "הנדון: אשכנזים").
▪ חובה לסלק ניגוד עניינים אצל העורכים. האם סביר לסמוך על היושרה שלהם או שיש צורך במנגנון בקרה?

כל היבטי הדיון בספר יתנהלו ברוח האידיאל הדמוקרטי של חופש הדיבור. לא פעם חולשים הסוקרים והעורכים על מוקדי כוח רבים (טורים בעיתונים, מוספי תרבות, תוכניות טלוויזיה, הוצאות ספרים, משרות באקדמיה); כיצד נכון להגביל את כוחם כדי להגשים את האידיאל של חופש הדיון - החופש לבחון רעיונות מכל צד בלא מורא של סנקציות, נידויים וחרמות? אחרי הכל, חופש הדיון חיוני לחיפוש אחר אורח החיים הטוב ובעל הערך.

ד"ר מרב רוזנטל־מרמורשטיין

גיליון 63, יולי 2006