כמה שלא נהפוך בסיפור הזה, המפלגה הקומוניסטית הישראלית תצא ממנו חבולה. ובסיפור הזה הפכו והפכו, בעיקר בשפה הערבית. שכן מאמרו של מוחמד נפאע, מזכ"ל מק"י, שעורר מהומה ומחלוקת, כלל לא הגיע לדוברי העברית, כולל חברי המפלגה עצמם, עד שד"ר יוסף אלגזי מצא אותו מסתתר באתר "אל-חוואר אל-מותמדן" ("הדיון המודרני"), המאגד בתוכו כותבים מרחבי העולם הערבי.

נפאע, במאמר מה-12.5.11, מתנגד לאלימות המשטר הסורי, אך גם מצדד בו כשהוא מאמץ את גרסתו שלפיה האזרחים המתקוממים הם למעשה "קבוצות חמושות". "מדוע ישראל וארה"ב, כמו גם יתר המשטרים הערביים החשוכים, תומכות בהתקוממות הצעירים בסוריה?", שואל נפאע ומסכם: "אם התרנגולת קוראת כמו תרנגול, זה אינו סימן טוב".

שבוע לאחר מכן כתב נפאע מאמר נוסף, בתגובה לדוניה עבאס, שכתבה נגד מאמרו הראשון. גם מאמר זה, שהיה אמור להיות מתון יותר, גרר תגובות גינוי רבות באתר "אל-חוואר אל-מותמדן". "האם נפאע הוא מהדינוזאורים שנכחדו או המומיות החנוטות?", הקניט אותו "החבר" מוחמד עלו. "ללא סיבה טובה, עמדת, אתה הקומוניסט התועה, לצד מערכת הביטחון בסוריה, נגד העם הסורי הלהוט לחופש. כמובן, כל הטיעונים שלך והתיאוריות מנוגדים לאמת, כאילו לא שמעת על התקוממויות הצעירים. אני לא מאחל לך באופן אישי רע, אך תפילתי היחידה היא שתישאר בקו המחשבה שלך. זה העונש הגרוע ביותר עבורך".

קצת רקע: מק"י, המפלגה הקומוניסטית הישראלית, היא חלק מחד"ש (החזית-הדמוקרטית), שמאגדת בתוכה גם תנועות וארגוני שמאל כמו תנועת נשים דמוקרטיות ותראבוט-התחברות של פרופ' גדי אלגזי. האיחוד, מסביר ל"העין השביעית" הקומוניסט הוותיק עו"ד שחאדה אבן-ברי, התממש אחרי עמדתה האנטי-שלטונית הברורה של המפלגה באירועי יום האדמה ב-1976 ובעקבות רצונם של יהודים, נוצרים ומוסלמים שהזדהו עם דרכה להצטרף אליה אף שאינם קומוניסטים. כיום עומד בראש חד"ש ח"כ מוחמד ברכה, קומוניסט בעצמו, והמזכ"ל שלה הוא עו"ד איימן עודה, שאינו נחשב לקומוניסט. נפאע הדרוזי, שהיה חבר-כנסת מטעם חד"ש, מכהן כאמור כמזכ"ל מק"י.

וחזרה לענייננו: נפאע הרגיז רבים לא רק בעולם הערבי, אלא גם בתוך המפלגה שלו עצמו. בין הכועסים גם עיתונאי, עד לאחרונה עורך בעיתון המפלגה הקומוניסטית "אל-איתיחאד", הישאם נפאע, בנו של מוחמד. חילוקי הדעות הללו, שהציבו אב מול בנו ובן מול אביו, תועדו על שער הגיליון האחרון של העיתון הנצרתי "חדית א-נאס" תחת הכותרת "מדוע שותקת מק"י על הטבח בסוריה?".

"המשטר הסורי דיקטטורי, אך אני קורא להגן עליו", מצוטט מוחמד, ואילו בנו, הישאם נפאע, מגיב: "משטר סירוב ללא חירות לבני עמו אינו אפשרי!". בידיעה, פרי עטו של הכתב רימון מרג'ייה, נכתב כי המהפכה הסורית מציתה אש בתוך העולם הערבי והגיעה גם למפלגות הערביות, אחת מהן היא המפלגה הקומוניסטית, שלא פירסמה אף הודעת גינוי למשטר הסורי מלבד הודעה כללית מאוד לתקשורת. "כך סיכמו כל המפלגות הקומוניסטיות בעולם, בתוכן המפלגה הקומוניסטית הסורית", אומר לו נפאע האב.

לעומתו, נפאע הבן רואה במתרחש בסוריה חלק ממהפכת העמים הערביים המתחוללת כעת, "אף שהיא נופלת קורבן לאימפריאליזם", אך "האם זה נותן לגיטימציה למשטר לדכא את עמו בטנקים ובארטילריה, אפילו אם הוא סבור שזו מזימה?". האב מסכים עם בנו, אך מוסיף כי "מדובר בטבח הדדי, שנעשה גם על-ידי קבוצות חמושות", ומאמץ בכך, כאמור, את טענתו של המשטר הסורי. שתי תפיסות עולם, זו הצעירה, המשקפת את רוח המהפכות בעולם הערבי וזו המסורתית, הרואה בכל התרחשות אזורית "מזימה של האימפריאליזם".

הקורא העברי קיבל הצצה לתסבוכת הפנים-מפלגתית הזו, כאמור, במאמרו של אלגזי. אולם כאשר ראו במפלגה כי הוויכוח מידרדר אל דרך ללא מוצא, נערך ראיון עם נפאע ובו הוא הדגיש שוב ושוב את הסתייגותו מאלימות משטרו של אסד. האמירות בדבר "קבוצות חמושות" ואימפריאליזם אמריקאי-ישראלי עומעמו והוחרשו. הראיון הופיע באתר מק"י וב"אל-איתיחאד" ויפורסם בגיליון הקרוב של "זו הדרך". הפעם המאמר תורגם גם לעברית. נראה שלפעמים גם תרנגולת יכולה להקיץ נרדמים.