רופרט מרדוק
המשא ומתן נמשך חודשים, אבל בניגוד לעסקות דומות לא היתה סוגיית המחיר אבן הנגף העיקרית. הרוכש הניח על השולחן הצעה לרכוש את החברה תמורת חמישה מיליארד דולר, מחיר הגבוה בכשישים אחוז מערך השוק שלה, וברור היה שאיש לא יציג הצעה נדיבה יותר. הבעיה שעיכבה את השלמת העסקה היתה זהותו של הקונה המיועד: ברון התקשורת הגדול בעולם עם רקורד עסקי מרשים, אבל עם מוניטין עיתונאי שנוי במחלוקת.
החששות הכבדים מפני השתלטותו של רופרט מרדוק על חברת "דאו ג'ונס", הבעלים של העיתון "וול סטריט ג'ורנל", באו מפי שלושה גורמים: הראשון, והמשמעותי ביותר - חלק מבני משפחת בנקרופט, בעלת השליטה בחברה, שמניותיה נסחרות בבורסה. הבנקרופטים - שבט מפוצל של יורשים שהתקשו להגיע להסכמה עד הרגע האחרון ממש - ביקשו להבטיח שלא ייגרם נזק למוניטין של העיתון השני בתפוצתו בארצות־הברית, עם 2.062 מיליון מנויים על המהדורה המודפסת ועוד כ־900 אלף גולשים בתשלום למהדורת האינטרנט.
לא פחות מהם הצטמררו מן המחשבה ש"הוול סטריט ג'ורנל" ייפול לידי מרדוק גם עיתונאים רבים, ובהם עובדי העיתון עצמו. הצלחותיו של איל העיתונות, שהחל את דרכו באוסטרליה ואחר־כך כבש כמה מעיתוניה הבולטים של בריטניה, לפני שדילג מעבר לאוקיינוס האטלנטי והחל במסע רכש אמריקאי, היו בעיקר בתחומי העיתונות הפופולרית, הצהובה. הוא היה האיש שהפך את ה"סאן" הלונדוני ב־1969 לטבלואיד ולסיפור הצלחה כלכלי, שבשיאו הגיעה תפוצתו ליותר מארבעה מיליון עותקים ביום, בעיקר הודות לנערת עמוד 3 חשופת החזה ולכותרות סנסציוניות. כך גם מקבילו השבועי "ניוז אוף דה וורלד", שמיעט להתעניין בחדשות ובוודאי לא במתרחש בעולם, אלא אם כן מדובר ברכילות עסיסית או בנשים עירומות למחצה. גם השקת רשת הטלוויזיה האמריקאית שלו, "פוקס ניוז", נחשבת לציון דרך חשוב בתהליך הטבלואידיזציה של המסך הקטן. כל אלה עומדים בניגוד גמור ל"וול סטריט ג'ורנל" הסולידי, המאופק, הרציני, עיתון של כותרות זעירות וידיעות ארוכות, אשר במשך שנים רבות נמנע בעקשנות מלפרסם תצלומים.
אם לא די בכך, מרדוק היה ונשאר מו"ל שאיננו חושש להתערב בעניינים מערכתיים, ולא פעם הואשם שאילץ את עורכי ארגוני התקשורת שבבעלותו "לקבל החלטות הנוגעות לסיקור החדשותי באופן שיקדם את האינטרסים של אימפריית התקשורת ההולכת וגדלה שלו". הציטוט הזה לקוח מכתבה ב"וול סטריט ג'ורנל", שפורסמה ביוני האחרון, כאשר החל המשא ומתן לרכישת העיתון. מרדוק, נאמר עוד בכתבה, "טשטש את הקו הקיים באמצעי תקשורת רבים באמריקה בין הצד העסקי למערכתי".
את אחת הדוגמאות הבולטות לכך סיפק ב־1998 ג'ונתן מירסקי, הכתב והפרשן הבכיר לענייני סין של ה"טיימס" הלונדוני (שנרכש על־ידי מרדוק בשנת 1981), שחשף כיצד, בהנחיית מרדוק, אילצו אותו עורכיו למתן את ביקורתו על ממשלת סין, כדי שלא לשבש את מאמציו של הבעלים לקשור עסקות ברחבי מדינה זו ("העין השביעית", גיליון 14).
מרדוק גם הורה להפסיק את העברת שידורי הבי.בי.סי בערוץ הכבלים שלו באסיה, "סטאר", שנקלט גם בסין, לאחר שהסינים זעמו על סרט של הרשת הבריטית על חייו של מאו, שבו נחשפו פרטים על חיי המין של המנהיג הנערץ. "אינני רואה מדוע עלי להיות אחראי לדברים המרגיזים את שליטי סין, כאשר אלה הם האנשים שאיתם אני מבקש לעשות עסקים", ציטט אז מירסקי את מרדוק.
קורבן נוסף למדיניות הזאת היה כריס פאטן, המושל הבריטי האחרון של הונג־קונג בטרם זו הוחזרה לריבונות סינית לפני עשר שנים, שלא הסתיר את ביקורתו על בייג'ין. בהוראת איל העיתונות צינזרה הוצאת הספרים "הארפר קולינס", שאף היא חלק מאימפריית התקשורת המרדוקית, קטעים מספרו של פאטן, כדי שלא להרגיז חלילה את הסינים.
הקבוצה השלישית שסובלת בחודשים האחרונים מחרדת מרדוק כוללת ליברלים רבים, המודאגים שרכישת ה"וול סטריט ג'ורנל" תחזק עוד יותר את המגמה השמרנית בתקשורת האמריקאית. עמוד המאמרים של העיתון נושא אופי ימני־שמרני כבר שנים, כאנטיתזה מובהקת לקו של ה"ניו־יורק טיימס" וה"וושינגטון פוסט", אבל הסיקור החדשותי של העיתון נחשב תמיד מקצועי, דקדקני, הוגן ומאוזן. מרדוק אמנם תרם לאחרונה כספים גם למערכת הבחירות של הילארי קלינטון, אבל בתחום התקשורת הוא שומר על נאמנות לקו הרפובליקני־השמרני. לאחר שרכש את הטבלואיד "ניו־יורק פוסט", שהיה בעבר בעל קו ליברלי, ביצע העיתון פנייה חדה ימינה. הוא גם הקים ומימן את כתב העת השמרני "ויקלי סטנדרד" וכמובן את ספינת הדגל של התקשורת הימנית באמריקה, רשת "פוקס ניוז", אשר תחת מסווה הסיסמה "אנחנו מדווחים - אתם תחליטו" מזינה את הצופים במנות גדושות וצעקניות של פטריוטיזם לוחמני נוסח ג'ורג' בוש וימינה ממנו.
"מרדוק סימן עוד ניצחון גדול בתהליך הפוקסאיזציה של אמריקה", התריע בעל הטור הליברלי ביל פרס. "מעתה יהיה מקום אחד פחות שאפשר לפנות אליו כדי לקבל דיווח טוב, מבוסס ואובייקטיבי, ופחות עיתון אחד שיפרסם את האמת". פרס, כמו רבים אחרים בשמאל האמריקאי, משוכנעים שמרדוק איננו רוצה רק לעשות כסף - אלא לנצל את הכלי רב־ההשפעה שקיבל לידיו כדי לקדם את האג'נדה הימנית שלו. והיה מי שהזכיר שלא היה זה מקרה שכל 175 העיתונים של מרדוק ברחבי העולם תמכו, עד האחרון שבהם, בהחלטתו של ג'ורג' בוש לפלוש לעיראק.
החתימה על הסכם המכירה של ה"וול סטריט ג'ורנל" התעכבה עד שהושג הסדר על מנגנון המיועד לצמצם את מעורבותו האישית של מרדוק בתכנים ולבלום נסיונות לפגוע בצוות העיתונאי הבכיר של העיתון. ועדה בת חמישה חברים - בהם שני עיתונאים בכירים בדימוס - אמורה לפקוח עין על יחסי המו"ל והמערכת, אבל כבר יש מי שמטילים ספק ביכולתו המעשית של גוף זה לעצור את מרדוק. הוא עצמו הדגיש כי כוונתו היא לחזק את הג'ורנל בתחרות מול ה"ניו־יורק טיימס" וגם עם ה"פייננשל טיימס" הבריטי, שהולך וכובש נתח גם משוק העיתונות האמריקאי, ולהיעזר בצוות ובמוניטין של ה"ג'ורנל" כדי להעניק תכנים איכותיים לערוץ הטלוויזיה "פוקס ביזנס", שהוא עומד להשיק באוקטובר השנה.
אבל גם ההבטחות הללו אינן מרגיעות את הרוחות. הרקורד של "האזרח מרדוק", כפי שהוא מכונה בפרפרזה על המו"ל רב העוצמה ונטול המעצורים בסרטו של אורסון ולס, בן דמותו של ויליאם רנדולף הרסט, ממשיך להטיל צל על העסקה. "ה'ג'ורנל' הוא מוסד לאומי חשוב. המדינה תינזק אם מרדוק יוריד את ערכו של העיתון על־ידי פגיעה בעקרונותיו", הזהיר מאמר מערכת ב"ניו־יורק דיילי ניוז". הכותרת למאמר, כדרכם של טבלואידים, היתה קצת פחות מעודנת: "כאשר הברברים חודרים אל תוך העיר".
גיליון 69, ספטמבר 2007