"הרגע המחשמל ביותר בקריירה שלי", כך תיאר כתב רשת CBS דניאל שור את תחושתו כשגילה את שמו במסמך חשאי של הבית הלבן. המסמך, "רשימת האויבים" של הנשיא הרדוף ריצ'רד ניקסון, הודלף לשור ב-1973, בעיצומם של הדיונים הדרמטיים בוועדת הסנאט שחקרה את פרשת ווטרגייט. הדיונים הועברו בשידור חי בטלוויזיה, ושור עלה מיד לאוויר וקרא את פרטי המסמך. בעמוד השלישי, מס' 17 ברשימה, מצא את שמו. "דניאל שור, CBS. אויב אמיתי בתקשורת", נכתב שם. לניקסון היו הרבה אויבים בתקשורת, אבל רק קומץ מהם זכה להיכלל ברשימה.

את נוכחותו ברשימת האויבים של ניקסון הגדיר שור לימים כ"אות ההוקרה הגבוה ביותר" שקיבל במהלך הקריירה שלו, עיטור מכובד עוד יותר משלושת פרסי האמי שקיבל, בין היתר על סיקור פרשת ווטרגייט.

דניאל שור (צילום: לא ידוע)

דניאל שור (צילום: לא ידוע)

"רשימת האויבים" של ניקסון היתה לפריט מיתולוגי בהיסטוריה הפוליטית של אמריקה, ועוד אחד מההישגים העיתונאיים הרבים של שור. אחד מאלה שהוזכרו בסוף-השבוע, כשנודע שהעיתונאי הוותיק הלך לעולמו בגיל 93, בתום קריירה עיתונאית שנמשכה כשמונים שנה. את הידיעה הראשונה שלו, על מותו של שכן, העביר שור לעיתון מקומי בברונקס כשהיה בן 12, ומאז הספיק לעבוד בשורה ארוכה של כלי תקשורת.

שור היה בן הדור שבו חדשות הטלוויזיה, בעיקר ברשת CBS, לא התחרו על רייטינג, אלא על איכות מקצועית, ואדוארד מורו הוביל צוות של עיתונאים, לאו דווקא פוטוגניים, שהוכיחו כי טלוויזיה איננה רק בידור להמונים. שור, שגדל כילד יהודי, שמן ועני, בנם של מהגרים מבלרוס (שם המשפחה המקורי שלהם היה טכורנמורץ) והתייתם מאביו בגיל שש, הגיע לעולם התקשורת עם שפע של ביטחון עצמי, רוח קרב ותאווה לחשיפות ול"סיפורים טובים", בעגה העיתונאית.

הוא לא חשש להתעמת עם נשיאים וראשי סוכנויות ביון, אבל גם לא עם הבוסים שלו בארגוני התקשורת. משום כך היתה הקריירה שלו לא רק מלאה בהישגים עיתונאיים, אלא גם במהמורות, בפיטורים ובהתפטרויות.

וכך, שלוש שנים אחרי שמצא עצמו ברשימת האויבים של ניקסון, סר חנו גם בקרב מנהליו ברשת השידור. גם אז קיבל שור הדלפה, מאחד ממקורותיו הרבים: הנוסח המלא של דו"ח ועדת בית-הנבחרים לענייני מודיעין, שחשפה שורה של כשלים ומעשים מפוקפקים של סוכנות הביון המרכזית.

"רשימת האויבים" של הנשיא ניקסון (צילום: by and by, רשיון cc)

"רשימת האויבים" של הנשיא ניקסון (צילום: by and by, רשיון cc)

שור שידר כמה פרטים מן הדו"ח, שכלל בין היתר מידע על מעורבות ה-CIA בנסיונות חיסול של מנהיגים זרים, הבולט שבהם פידל קסטרו, ולצדו אישים בכירים נוספים במדינות העולם השלישי. זו היתה פרשת "בנו של ווטרגייט", כהגדרתו של שור, שביקש מן הסתם ליהנות גם הוא מזרקורי התהילה שאפפו באותם ימים את ה"וושינגטון פוסט" ואת הצמד בוב וודוורד וקארל ברנסטיין. השניים, צריך לומר, לא אהבו את השותפות הזו. "עיתונאי תאב קרבות ושחצן", כינה אותו וודוורד.

הקונגרס, שקיבל עוד קודם לכן החלטה מפורשת שלא לפרסם את הדו"ח כל עוד לא יאשר הנשיא שאין בכך פגיעה בפעילות המודיעינית של הסוכנות, פתח בחקירת ההדלפה. שור זומן לדיון בוועדת האתיקה של הקונגרס, וסירב כצפוי לחשוף את המקור. "אבגוד במקצוע שלי", אמר לחברי הוועדה, "וגם בתיקון לחוקה המבטיח את חופש העיתונות". על חודו של קול ניצל מהחלטה שהיתה מגנה אותו רשמית בביזוי הרשויות והיתה עלולה לגרור אותו להליך משפטי. את שמו של המקור סירב לחשוף גם עשרות שנים אחר-כך, אבל מעולם לא זכה לתהילה דומה לזו ש"גרון עמוק" זכה לה.

כשרצה שור להציג את הדו"ח המלא בשידור, נתקל בהתנגדות תקיפה מבית: צמרת הרשת, ובעיקר המייסד והבעלים ויליאם פיילי, לא רצו להתנגח עם הבית הלבן של ג'ראלד פורד ועם הקונגרס. שור לא ויתר: הוא העביר את המסמך המלא לידי השבועון "וילג' ווייס", שפירסם אותו בפברואר 1976 תחת הכותרת: "הדו"ח שהנשיא פורד לא רוצה שתקראו". זו היתה אפוא הדלפה כפולה: מן המקור בקונגרס לכתב CBS – ומן הכתב לשבועון.

מעמדו של שור, הילד הרע של הרשת, כבר היה מעורער באותם ימים. הבוסים לא שכחו שבהרצאה בפני סטודנטים האשים שבליל התפטרותו של ניקסון מהבית הלבן, הונחתה על צוות המגישים והכתבים וולטר קרונקייט, דן ראתר ואריק סברייד הנחיה מלמעלה לנהוג בעדינות בנשיא שסרח. עמיתיו לעבודה, שהכחישו את הטענות הללו, לא אהבו את הסגנון ואת התוכן של דבריו. כעסו עליו גם כאשר שתק, בימים שבהם נטען כי הכתבת לסלי סטאל היתה זו שהעבירה את המסמך ל"וילג' ווייס".

זה היה סוף הקריירה של שור ב-CBS. אפשר להילחם נגד הבית הלבן, אבל מי שמרים ראש נגד מנהליו אינו יכול לשרוד לאורך ימים. "האם נסחפתי על-ידי הדלפה אחת יותר מדי?", תהה באחד מספריו. "האם הופלתי על-ידי סגנון כתיבה שלא היה ניתן לעיכול על-ידי רשת שידור החוששת מן התחנות המקומיות שלה ומן הרגולטורים? האם לא הייתי מסוגל להתאים את עצמי לניווט העסקי של הצמרת? האם לא הייתי מוכן לפטור גם הרשת שלי מביקורתי? אני מניח שכל התשובות נכונות".

דניאל שור (מימין), יחד עם (משמאל) דן ראתר, מרווין קאלב ובוב שיפר, בכינוס של ה"נשיונל פרס קלאב" לזכרו של וולטר קרונקייט. וושינגטון די.סי, 16.9.09 (צילום: Michael Foley, רשיון cc, לחצו להגדלה)

דניאל שור (מימין), יחד עם (משמאל) דן ראתר, מרווין קאלב ובוב שיפר, בכינוס של ה"נשיונל פרס קלאב" לזכרו של וולטר קרונקייט. וושינגטון די.סי, 16.9.09 (צילום: Michael Foley, רשיון cc, לחצו להגדלה)

לימים, כשהוקמה רשת החדשות בכבלים CNN, ושור הוזמן להיות בה פרשן בכיר, דרש וקיבל סעיף ייחודי בחוזה העבודה: הבטחה שלא ייתבע לחרוג מן האחריות והאתיקה המקצועית. הוא בלט בשידוריה של הרשת בשנותיה הראשונות, עד העימות הבא: במערכת הבחירות לנשיאות ב-1984 סירב להיות חבר בצוות הפרשנים לוועידה הדמוקרטית שכלל לצדו גם את ג'ון קונולי, מי שהיה מושל טקסס ושר האוצר של ניקסון. אסור להפוך פוליטיקאים לפרשנים, טען בתוקף. הוא הפסיד בקרב. וגם במערכה כולה: רשתות הטלוויזיה אימצו את הנוהג הזה, חרף טענותיו המוצדקות על טשטוש התחומים בין פוליטיקה לתקשורת.

שנה אחר-כך נפרד מן המסך ועבר למדיום אחר. הוא הצטרף לצוות הרדיו הציבורי, ה-NPR, שם נשמע קולו במשך כ-25 שנה בתפקיד פרשן ומגיש תוכניות וטורים. הפרשנות שלי, הסביר לפני כשנה, מתבססת על ההבנה ששום אירוע אינו מתרחש באופן מבודד ומנותק מסביבתו. השאלה החשובה היא מתי הוא מתרחש ומדוע דווקא בעיתוי זה. "חיי מוקדשים לחיפוש אחר הקשרים", הסביר. הרדיו הציבורי, אמר, מאפשר למי שניסה במרבית חייו המקצועיים לספר לאנשים מה קורה להתמקד עתה בניסיון להסביר להם את המשמעות של הדברים.

הנקודה הישראלית

מי שלא שבעו נחת מנוכחותו הרדיופונית הבולטת היו תומכי ישראל בארצות-הברית, שהתלוננו לא פעם על ההקשר הביקורתי שהעניק לפרשנויותיו על ישראל. כמו רבים מעמיתיו הליברלים ברדיו הציבורי, הוא לא היסס לחלוק בפומבי על עמדותיה של ישראל. קמרה, הארגון המלקט הטיות אנטי-ישראליות בסיקור המזרח התיכוני בתקשורת האמריקאית, מצא, לדוגמה, כי את הסגר על עזה כינה שור בשידור "מצור של שנאה".

שור פיקפק יותר מפעם אחת בכנות כוונותיו של בנימין נתניהו להגיע להסדר של שתי מדינות, בין היתר בשל סירובו להפסיק לחלוטין את הבנייה בהתנחלויות. הוא גם הזכיר לנתניהו כי התנאי המוקדם שלפיו מדינה פלסטינית עצמאית תהיה מפורזת מנשק סותר את היעד של שתי מדינות. "מדינה שאינה יכולה להגן על עצמה", הסביר שור למאזיניו, "אינה יכולה להיחשב לישות ריבונית".

כמו רבים בקהילה היהודית הליברלית בארצות-הברית, שור לא ראה מעולם סתירה בין עמדותיו אלו להזדהותו כיהודי. באחד הראיונות שהעניק אשתקד סיפר כיצד בסוף שנות החמישים החליט לוותר על סקופ כדי לא לפגוע בבני עמו. הוא סייר אז סמוך לאושוויץ לצורך סדרת כתבות ל-CBS, כאשר נתקל בקבוצה גדולה של יהודים שעזבו את כפרם בשיירה של עגלות רתומות לסוסים, עמוסות בכל חפציהם. כששאל אותם ביידיש הרצוצה שזכר מילדותו בברונקס לאן מועדות פניהם, השיבו לו שהם בדרך לעלות לישראל.

כך נודע לשור על ההסדר שעל-פיו הניחו השלטונות הקומוניסטיים ליהודים לעלות לישראל, אלא שהוברר לו גם כי אחד התנאים להמשך היציאה הוא חשאיות מוחלטת. "התלבטתי", סיפר שור, "זה היה בהחלט סיפור מעניין. אבל החלטתי שעדיף לאפשר ליהודים להמשיך בדרכם לישראל". "אתה עיתונאי", אמר לימים כשסיפר על התלבטותו, "אבל אתה גם חלק מן הקהילה שלך".