בינואר 2006 השתבשה מערכת הניווט של לווייתן – בדיעבד התברר שהיתה זו נקבה – והיונקת הענקית מצאה עצמה תקועה במים הרדודים במעלה נהר התמזה. לצד חוקרי טבע וסקרנים נקבצו על גדות הנהר גם מאות צלמים וכתבים. במערכת השבועון "ניוז אוף דה-וורלד" מרט העורך הראשי אנדי קולסון את שערותיו בניסיון למצוא דרך שבה יממש את חלומו של כל עורך טבלואיד ויפיק את כותרת הענק "כך הצלנו את הלווייתן".

בינתיים צצו צרות אחרות: אחד מצלמי השבועון שעמד על גדת התמזה דיווח למערכת כי צלם של ה"סנדיי מירור" המתחרה נראה קופץ למים הקפואים של הנהר. קולסון רתח. "תגידו לצלם שלנו", הורה לעורכים, "שאם הוא לא קופץ למים ומביא תמונה שלנו מצילים את הלווייתן – אין צורך שיחזור למערכת".

אנדי קולסון, לשעבר העורך הראשי של "ניוז אוף דה-וורלד" וכיום יועץ התקשורת של ראש ממשלת בריטניה, מעיד בשימוע על אודות פרשת הפריצות לטלפונים. יולי 2009 (צילומי מסך: מתוך שידורי ה-BBC)

אנדי קולסון, לשעבר העורך הראשי של "ניוז אוף דה-וורלד" וכיום יועץ התקשורת של ראש ממשלת בריטניה, מעיד בשימוע על אודות פרשת הפריצות לטלפונים. יולי 2009 (צילומי מסך: מתוך שידורי ה-BBC)

הלווייתנית לא חולצה מהתמזה. עצמותיה מוצגות כיום במוזיאון להיסטוריה של הטבע בלונדון, הודות לתרומה שאסף מקוראיו טבלואיד אחר, "הסאן", עיתון-אח ל"ניוז אוף דה-וורלד". אבל דבריו של קולסון שבו והידהדו בראשית החודש כאשר צוטטו ב"ניו-יורק טיימס", בכתבה נרחבת על עוללות השבועון ועורכו הראשי לשעבר.

הלווייתנית, למען האמת, לא קשורה כל-כך לסיפור העיקרי, שימשיך כנראה להסעיר את הפוליטיקה והתקשורת בבריטניה עוד זמן רב. אבל היא צצה בכתבה כדי להמחיש את סגנונו נטול המעצורים של קולסון, כתב רכילות ובידור שהפך לעורך ראשי. "היפר-תחרותי אפילו במושגים של עולם הטבלואידים הבריטי", סיפר שם כתב לשעבר בשבועון. "כולם ידעו שחייבים להביא את הסיפור לפני המתחרים. בכל מחיר".

הכל, על-פי עדויות שאסף ה"ניו-יורק טיימס", כלל גם מעשים בלתי חוקיים לכאורה, שכולם ידעו עליהם. העננה הפלילית ריחפה מעל העיתון מאז 2007, כאשר "העורך לענייני בית המלוכה" ב"ניוז אוף דה-וורלד", קליב גודמן, שהוביל במשך שנים את צהובוני בריטניה בסקופים על הנסיכה דיאנה, הלך לכלא. יחד איתו הורשע ונידון למאסר גם החוקר הפרטי גלן מלקלייר. השניים הורשעו בחדירה בלתי חוקית למשיבונים בטלפונים של הנסיכים הארי וויליאם, שמהם שאבו יותר מפעם אחת מידע עסיסי, בין היתר על ביקור במועדון חשפנות.

חשיפת החדירה הפלילית לליבה של משפחת המלוכה סיפקה לסקוטלנד-יארד מידע על "דיג" מתמשך ושיטתי של הודעות מהמשיבונים של פוליטיקאים, שחקנים וספורטאים. ה"ניו-יורק טיימס" ציטט מסמכים שהצביעו על כך כי לפחות 91 קודים סודיים של משיבונים היו בידי העיתון, וייתכן שהמספר אף גבוה הרבה יותר. לפחות במקרה אחד נעשתה גם חדירה למשיבון של אשה שנפלה קורבן לתקיפה מינית, כדי לחשוף פרטים על חייה האישיים.

כמה תביעות אזרחיות נגד ה"ניוז אוף דה-וורלד" עדיין תלויות ועומדות בפרשה הזו, ונראה כי מספרן יגדל בשבועות הבאים. בתחילת השבוע דיווח "הגרדיאן" כי השחקנית סיינה מילר – שחיי האהבה שלה, ובכלל זה קשריה עם השחקן ג'אד לאו, זכו לסיקור טבלואידי צמוד – שוקלת להגיש תביעה נגד השבועון ואולי אף לתבוע חקירה נגד הסקוטלנד-יארד, לאחר שהתפרסם כי אנשי העיתון חדרו למשיבון שלה.

למרות המידע שהיה בידיה, בחרה המשטרה להסתפק בחקירה חלקית בלבד בדבר האזנת הסתר הפלילית למשיבוני הנסיכים, ולא הרחיבה את החקירה לעשרות או מאות הקורבנות האחרים. אולי משום שחששה מעימות עם מעצמת התקשורת של מרדוק, הכוללת בבריטניה את ה"ניוז אוף דה-וורלד", "הסאן", ה"טיימס" (הלונדוני) וה"סאנדיי טיימס" ואת רשת הטלוויזיה סקיי. כמה חוקרי משטרה סיפרו ל"ניו-יורק טיימס" שהממונים עליהם רמזו להם שלא לרוץ קדימה בחקירה.

חבר הפרלמנט ג'ון ויטינגדייל, שעמד בראש ועדה שחקרה את פרשת האזנות הסתר, מתח ביקורת על היד הרכה של המשטרה. "להתחיל לחשוף טכניקות פעולה מפוקפקות שנהוגות במערכת של עיתון זו אבן כבדה מדי שאף אחד לא רצה לנסות להרימה", האשים כבר לפני שנה. עוד נטען בפרלמנט כי המשטרה גם לא דיווחה לכל מי שהיה חשוף להאזנות מצד ה"ניוז אוף דה-וורלד". כל קורבן כזה, כמובן, היה מגיש מיד תביעה נגד העיתון. המשטרה, בתגובה, טענה כי מילאה את תפקידה כשחשפה את מבצעי ההאזנות ושלחה אותם לכלא, בפעם הראשונה על עבירה מסוג זה. ובכלל, באותה תקופה היה הסקוטלנד-יארד טרוד במאבק בטרור בעקבות הפיגועים ברכבת התחתית בלונדון.

העורך הראשי קולסון טען אז כי מדובר במקרים חריגים, וכי אין זו "התרבות המקצועית" של העיתון. אבל הוא קיבל על עצמו את "האחריות העליונה" לכל מה שהתרחש במערכת והתפטר. זמן קצר אחר-כך היה ליועץ התקשורת של מנהיג המפלגה השמרנית דייוויד קמרון, כשהוא מביא עימו לא רק את חושיו החדים של עורך טבלואיד המטיב לזהות את הלכי הרוח של האיש ברחוב, אלא גם קשר הדוק עם איל התקשורת מרדוק.

משולחן העורך לדאונינג 10

עכשיו, כשפרשת האזנות הסתר התעוררה מחדש בעקבות גילויי ה"טיימס" הניו-יורקי, היא התנפחה לממדים חדשים. יש בה לא רק מלחמה בין שתי מעצמות תקשורת, שמתנהלת במקביל משני עברי האוקיאנוס, אלא גם סיפור פוליטי לוהט: קמרון נבחר בינתיים לראשות הממשלה, והעורך בדימוס קולסון, בן 42, יושב היום ברחוב דאונינג 10 כיועץ התקשורת שלו והספין-דוקטור הראשי, כפי שמכונה התפקיד מאז ימיו של טוני בלייר בראשות הממשלה. כאמור, כמה מקורבנות האזנות הסתר היו והינם פוליטיקאים פעילים. ויש לפרשה עוד היבט מוכר: היא מעוררת דיון מחודש, בפעם המי יודע כמה, באתיקה המפוקפקת של הטבלואידים הבריטיים.

נתחיל במלחמת המו"לים: ספק אם ה"טיימס" הניו-יורקי היה מקדיש כתבה נרחבת במגזין השבועי שלו לטבלואיד בריטי לולא היה ה"ניוז אוף דה-וורלד" שייך לרופרט מרדוק (מקום 117 ברשימת עשירי העולם של "פורבס", עם כ-6.3 מיליארד דולר). איל העיתונות האוסטרלי הפך לאיום העיקרי על ההגמוניה של ה"טיימס" בניו-יורק מאז רכש ב-2007 את ה"וול-סטריט ג'ורנל" תמורת חמישה מיליארד דולר. תחרותי ולוחמני כדרכו, ריכך מרדוק את העיצוב היבש והכבד של ה"ג'ורנל" והחל להוציא באפריל השנה מהדורה מיוחדת לעיר ניו-יורק. משפחת סולצברגר, המו"ל של ה"טיימס", הנמצאת גם כך במשבר חמור נוכח ירידה בתפוצה ובהכנסות של העיתון, מצאה עצמה מול יריב עם כיסים עמוקים ואמביציות גדולות.

בברנז'ה האמריקאית ובעיקר הבריטית התקבלה הכתבה כניסיון להכפיש את מרדוק ולסבך משפטית ופוליטית את תאגיד העיתונות הענק שבשליטתו, ניוז-קורפ. ככל שמרדוק מעמיק את שליטתו בעולם התקשורת האמריקאי – שם הוא גם בעליו, בין היתר, של ערוץ החדשות בכבלים פוקס-ניוז, הנוגס עם שיניו השמרניות בברק אובמה ותומכיו – כך מבקש ה"טיימס" להציג את הצל האפל, השנוי במחלוקת ואולי גם הפלילי של אימפריית העיתונות הבריטית שלו.

הבריטים, כצפוי, מתעניינים פחות במלחמת היומונים בניו-יורק, ועסוקים במה שקורה אצלם בבית. מתחרים לונדוניים אחרים של מרדוק, שבדרך כלל מדדים בעקבותיו בקושי רב, מוסיפים כמעט מדי יום מידע מביך על פרשת האזנות הסתר. ה"סנדיי אינדיפנדנט" פירסם בסוף-השבוע האחרון פרטים מתוך "הספר הכחול" של החוקר הפרטי סטיב ויטאמור, המצוי בידי רשויות החוק בלונדון כבר שבע שנים, אך רוב המידע שבתוכו הוסתר לא רק מעיני הציבור, אלא גם מאנשים שהיו לכאורה קורבנות של חדירה פלילית לפרטיותם, ובהם חברי פרלמנט.

על-פי העיתון, "הספר הכחול" כולל 1,027 התכתבויות בין ויטאמור ללקוח שנרשם כ"טיימס סאן ניוז אוף דה-וורלד", שלושת עיתוניו של מרדוק בבריטניה, שבהם התבקש החוקר לסייע באיתור מידע חסוי על "יעדים" רבים, ובהם השר לשעבר ממפלגת הלייבור דייוויד לאמי וכן "רוני". האחרון הוא קרוב לוודאי כוכב הכדורגל וןיין רוני. ה"ניוז אוף דה-וורלד" אינו מרפה מרוני כבר שנים, ורק באחרונה התגאה בסקופ טבלואידי: הוא הביא את עדותה של הפרוצה ג'ני תומפסון, בת 21, שקיבלה מרוני 1,200 ליש"ט עבור כל מפגש מיני ביניהם, בתקופה שאשתו קוליין היתה בהריון.

ההערכה בלונדון היא שהעיתון שילם לה הרבה יותר תמורת הסיפור: היא קיבלה תשלום וגם הפכה לסלבריטי לשעה. רוני, אגב, כבר קיבל לפני שנים אחדות 100 אלף ליש"ט מה"ניוז אוף דה-וורלד" ומ"הסאן" בעקבות תביעת דיבה שהגיש נגדם.

הצד האפל של העיתונות

בין אם מאחורי הפרסום ב"ניו-יורק טיימס" יש כוונה לפגוע במרדוק ובין אם לאו, הוא מציג פעם נוספת את מה שמכונה בכתבה "הטכניקות האפלות" של הצהובונים הבריטיים. כמה מהמרואיינים בכתבה חוזרים על הטענה כי השימוש באמצעים מפוקפקים הוא לחם חוקם של כתבים בכל הצהובונים, לא רק אלה השייכים למשפחת מרדוק. כך, למשל, אומרת שרון מרשל, כתבת לשעבר ב"ניוז אוף דה-וורלד", על החדירה למשיבונים לאחר פיצוח הקודים הסודיים: "קח כל עיתונאי בכל טבלואיד בבריטניה ותשמע ממנו שהוא יודע את הקודים של חברות הטלפון".

הכרת הקודים נפוצה עד כדי כך, העיד כתב אחד, עד שיש רכילאים שנכנסים למשיבון של היעד, מקשיבים להודעה ומיד מוחקים אותה. הסיבה: למנוע מכתב של עיתון מתחרה להגיע למידע הזה בדרך דומה.

בדרך כלל מקובל לייחס חלק גדול מהצלחתם של הטבלואידים לחדור לחדרי המיטות של פוליטיקאים ונסיכים לעיתונאות של פנקס צ'קים – תשלום למקורות מידע. אבל הפרשה הנוכחית מעלה על פני השטח שיטות אחרות, שלא תמיד כרוכות בתשלום, אלא בטקטיקות חלקלקות של שידול ושכנוע (אם כי לפעמים גם טיפ נדיב מסייע).

כך, לדוגמה, מצליחים לא פעם עיתונאים לקבל מידע רפואי על סלבריטאים, או פרטים על שהות בבתי-מלון, בין היתר על-ידי התחזות לקרובי משפחה או עוזרים של הדמות שעליה הם מבקשים לחשוף פרטים. כניסה לשטח סגור או למידע מסווג בדרכי עורמה, ולפעמים תוך עבירה על החוק, מכונה בעגה העיתונאית Blagging, והיא כאמור נפוצה מאוד. ובבריטניה, כדאי לזכור, גם ניסיון לקבל מספר טלפון חסוי, שאינו מופיע במדריך, נחשב כיום לעבירה פלילית.

כאשר נחשפו שיטות אלו לראשונה, לפני שנים אחדות, אמר המזכיר הכללי של איגוד עיתונאי בריטניה, ג'רמי דיר, כי האיגוד לעולם אינו נוהג בסלחנות בכל הקשור להשגת מידע באמצעים בלתי חוקיים או באמצעות התחזות, אלא אם כן מדובר בפרסום שיש בו עניין ציבורי מובהק. "יחד עם זאת", אמר דיר, "חייבים להבין שיש מצבים שבהם עיתונאי חייב לעשות שימוש באמצעים יוצאי דופן, כאשר מדובר בנושא חשוב במיוחד, ואחרי שמוצו כל הדרכים האחרות להשגת המידע. במקרים כאלה אסור שהעיתונאים ייענשו, אם מדובר בפרסום שברור לגביו שהוא משרת את העניין הציבורי".

אלא שרוב הנושאים שהטבלואידים הבריטיים עוסקים בהם רחוקים מן ההגדרה המקובלת של "עניין ציבורי". העיתונאי ברנדן מונטגאו, אחד המרואיינים בכתבה, אמר ל"טיימס": מה שמזעזע בכל הסיפור הזה הוא שעיתונאים משתמשים בשיטות האלה, ובסופו של דבר לא מפיקים שום חשיפה של מעשים בלתי כשרים. הכל נעשה כדי לקבל עוד סיפור רכילות.