צריך, בדרך כלל, סופת הוריקן מאיימת או סערת שלגים כבדה כדי שמזג האוויר יקפוץ לעמוד הראשון. בטלוויזיה יש מי שמעדיפים להעניק למזג האוויר מקום בשולי המהדורה, ולחזאי תפקיד בידורי; הוא מחליף כמה בדיחות עם המגישים, ואחר-כך הגרפיקה הממוחשבת עושה את העבודה.
אבל לפעמים מזג האוויר הופך לחדשות גם בלי סופה: כך קורה בשבועות האחרונים, מאז פרצה פרשת קליימטגייט, השערורייה שמטילה את צלה על ועידת האקלים בקופנהגן ומאיימת לסחוף עימה חוקרים בעלי שם ומוסד מחקר יוקרתי המתמחה במזג האוויר. למען האמת, המונח "פרצה" קצת מוגזם: הפרשה טיפטפה לאט מאוד לעיתונים המרכזיים בעולם, וזו אולי הסיבה שקליימטגייט מעוררת סימני שאלה רבים לא רק באשר למדענים המעורבים בה, אלא גם באשר לאמצעי תקשורת ועיתונאים.
הפגנה של ירוקים באוסלו בזמן הענקת פרס נובל לנשיא ארה"ב ברק אובמה (צילום: Joaaso, רשיון cc-by-nc-sa)
קליימטגייט באה לעולם לאחר שבבלוג "ספקן האקלים" באתר אייר-ונט נחשפו מסרי דואר אלקטרוני רבים שנשלחו אל ומאת מדעני היחידה למחקר אקלימי באוניברסיטת מזרח-אנגליה, אחד הגופים המרכזיים בעולם בתחום זה. מתחלופת המכתבים עולה כי המדענים ביצעו מניפולציות שונות בנתונים ובחישובים כדי לבסס את הקביעות בדבר התחממות כדור הארץ, והתעלמו במפורש מממצאים שהיה בהם כדי להטיל ספק בתיאוריה המקובלת על המשבר האקלימי.
זאת ועוד: הם גם מחקו ממחשביהם, ולא במקרה, חלק ניכר מן הנתונים הראשוניים שעליהם ביססו את חישוביהם, וכך מנעו מחוקרים אחרים לבחון את אמיתות המסקנות שפירסמו. מילא פוליטיקאים, הם הרי חשודים תמיד בספינים מפוקפקים כאלה ואחרים. חשודים בצדק. אבל מה לגבי האתיקה והיושרה של מדענים?
בסיפור הזה יש כמה מרכיבים של סרט אסונות, והוא מטריד יותר מן "האמת המטרידה" של אל גור. אבל לא פחות מכך יש בו חומרי גלם משובחים לחובבי תיאוריות הקונספירציה: התיאוריה האחת, אם להאמין לטענות, היא שמאחורי גבו של העולם כולו קשרו מדענים ופוליטיקאים קשר להכניס לראשינו כי מפעלי התעשייה, כלי הרכב ושאר מוצרי הטכנולוגיה של העולם המודרני הם האחראיים להתחממות כדור הארץ. בגלל הפחמן שאנו פולטים לאוויר משתנים סדרי עולם, קרחונים מפשירים, נהרות עולים על גדותיהם והאיים המלדיביים, על 300 אלף תושביהם, ימצאו עצמם בתוך 90 שנה מתחת למימי האוקיאנוס ההודי.
במלים אחרות: מי שהפיצו עכשיו את המידע בדבר זיוף נתונים על התחממות כדור הארץ מבקשים לשכנע אותנו שכל הדיבור על השינוי האקלימי מטיל האימה לא היה אלא ספין בינלאומי חסר תקדים בהיקפו. ספין העולה אפילו על בהלת "באג 2000", שהטריפה את העולם לפני עשר שנים בדיוק, הריצה מיליונים לרכוש מנות חירום לרגע שבו יקרסו המחשבים בבוא האלף השלישי, והובילה את כלכלת העולם להשקיע מיליארדים בשינויים ועדכונים טכנולוגיים כדי למנוע שואה כלכלית ובטחונית.
לתיאוריית הקשר יש גם צד שני, העוסק בעיתוי פרסום המסמכים המרשיעים: ההערכה היא כי המסמכים נגנבו על-ידי קבוצה המתקראת "ההאקרים הפטריוטיים", שנחשדו בעבר בשיתוף פעולה עם שירותי הביון הרוסיים, והם עשו את דרכם מבריטניה לשרתי מחשב בסיביר. על-פי התיאוריה הזו, המידע החדש לא היה נחשף אלמלא היה לרוסים עניין להוציא את הרוח ממפרשי ועידת קופנהגן, כדי שזו תתקשה לקבל החלטות מחייבות שעלולות לפגוע במוסקבה כיצואנית נפט גדולה. בקיצור, ספין חמור לא פחות מזה של יוצרי הדרמה מבית מדרשו של גור.
אחד העיתונאים ששמו מלווה את הפרשה הוא החזאי וכתב מזג האוויר של ה-BBC פול הדסון, בן 38, שפירסם לפני כחודשיים באתר חברת השידור הבריטית מאמר שכותרתו "מה קרה להתחממות כדור הארץ?". "הכותרת אולי מפתיעה", כתב הדסון, "וכך גם אולי העובדה שהשנה שתועדה כחמה ביותר מעולם לא היתה 2007 או 2008, אלא 1998". הדסון קבע בפסקנות כי ב-11 השנים האחרונות הטמפרטורות לא נסקו, בניגוד לכל המודלים שקבעו כי העלייה בשיעור פליטת הפחמן, האשם העיקרי בהתחממות, נמשכה בהתמדה בכל התקופה הזו.
הדסון לא היה יכול להכחיש שבמרבית העשורים האחרונים של המאה העשרים הגלובוס אמנם התחמם, אבל את האשם, כך הסביר, אין להטיל בהכרח על מעשי ידי אדם. הוא הזכיר תיאוריות אחרות, שיש להן תומכים ומבקרים, המעגנות את החום העולה בשמש או בתנודות טבעיות באוקיאנוסים. את מאמרו חתם במלים: "דבר אחד ברור: נראה שהוויכוח על מה גורם להתחממות כדור הארץ רחוק מסיומו. להפך: יש מי שאומר שהוא רק מתחמם".
התחזית של איש מזג האוויר הבריטי היתה מדויקת, אך רק חלקית. בתוך זמן קצר עלו אמנם הטמפרטורות בוויכוח על המשבר האקלימי, אבל הדסון לא חזה שהוא עצמו יהיה אחד מגיבורי הסערה. בעקבות המאמר, כך סיפר אחר-כך בבלוג שלו, נשלח אליו חומר שכלל את מסרי הדואר האלקטרוני של מומחי היחידה למחקר אקלימי באוניברסיטת מזרח-אנגליה.
הדסון, משום מה, לא הסתער מיד על המסמכים. זה היה יכול להיות עבור ארגון השידור הבריטי ומבחינתו האישית הישג עיתונאי משמעותי, אבל הוא הסתפק בהעברת החומר לדסק לענייני מדע. כעבור שבועות אחדים צפו האימיילים המרשיעים באתר האינטרנט, ומשם זלגו בהדרגה לעיתונים בעולם, בעיקר בעלי גוון ימני. אין פלא בכך: אנשי ימין, באמריקה ומחוצה לה, הם הספקנים הבולטים ביותר באשר לטענות על ההתחממות, על הסכנה לעולם, ובעיקר על הצורך לנקוט צעדים דחופים כדי להקטין את פליטת הפחמן. ג'ורג' בוש הבן עשה, בעת שכיהן כנשיא, הכל כדי לעכב הסכמה אמריקאית לחקיקה בעניין זה.
שרה פיילין, המבקשת למצב את עצמה כמועמדת המובילה של הרפובליקאים לבית הלבן, כתבה לפני ימים אחדים ב"וושינגטון פוסט" כי "המדיניות שבעלי האג'נדה דוחפים לאמץ בקופנהגן לא תשנה את מזג האוויר, אבל תשנה את הכלכלה שלנו – לרעה". היא הזכירה במאמר את מאבקה נגד הרשויות הפדרליות להגנת הסביבה, שהתעקשו להכריז על הדוב הלבן כ"חיה בסכנת הכחדה", בשעה שלטענתה אוכלוסיית הדובים באלסקה דווקא הוכפלה.
מבחינת הימין, האימיילים שחשפו את ההטיה היו אכן סיבה למסיבה. אבל מדוע העדיף ה-BBC לשמור על שתיקה של כמה שבועות? ומדוע נמנעו עיתונים ברחבי העולם להתייחס למסמכים או העדיפו להצניע את הידיעות על כך? התעלמותו של ה-BBC הוסברה בכמה עיתונים בריטיים בכך שארגון התקשורת הקדיש בשנים האחרונות תוכניות רבות למשבר האקלימי, ולא היה לו עניין להבליט עתה גישות שעלולות לסדוק את האג'נדה הזו.
אם תשאלו את בעל הטור האמריקאי הימני דון סורבר, לסיקור הדל שליווה בתחילה את קליימטגייט יש סיבה עיקרית אחת. "זו כל הבעיה עם הסיקור הסביבתי", כתב סורבר, "הוא נראה כמו 'עיתונאות סניגורית' ולא עיתונאות אובייקטיבית. לעתים קרובות מדי כתבי הסביבה רוצים לחנך את הציבור במקום פשוט לדווח לו".
לא צריך להיות תומך של פיילין ושל בעל הטור סורבר כדי להציג שאלות לארגוני התקשורת. הפרשה הזו מצביעה על דפוסי עבודה שמוכרים גם מתחומים אחרים. רוח הזמן מובילה לא פעם עיתונאים להתקבץ בצוותא במה שמכונה "עיתונות עדר". עיתונאים שמאמצים קו אופנתי אחד, אג'נדה מדינית, כלכלית, חברתית או סביבתית, ועימה "רטוריקה קדושה" שבצלה הם אינם בוחנים את האמיתות שלהם. מידע שעלול להטיל ספק, להציג זווית ראייה אחרת, לעורר סימני שאלה – נתפס מיד כחילול קודש.
פרשת קליימטגייט מצביעה על תופעה נוספת: עם כל הרצון להציג את האקלים כסוגיה על-פוליטית, סביבתית, הנוגעת לאדם ולטבע, לאיכות החיים ולשימור היקום, לא ניתן לנתק גם אותה מהקשר רחב יותר, גם פוליטי. מניפי דגל הסביבה הם בדרך כלל אנשי השמאל, ואילו מתנגדי האג'נדה הירוקה הם בעיקר אנשי ימין, והטיעונים בשאלת האקלים משתלבים בדרך כלל עם התפיסות האידיאולוגיות, הערכיות, של שני הצדדים.
הנטייה הטבעית היא להגיב על תופעה זו בכעס ובתסכול, בנוסח "זה נורא, הכל פוליטיקה!". מצד שני, עיסוק באידיאולוגיות ובתפיסות עולם, עם נכונות להתעמק, לדון ולהתווכח עליהן, רק ישפר את הטיפול העיתונאי וישדרג את הדיון הציבורי.