"הדרך הטובה ביותר לשמור על מקום עבודתך", צוטט פעם ההומוריסט ארט בוכוואלד, "היא לצמצם עד כמה שאפשר את מגעיך עם העורכים". בוכוואלד, שטוריו התפרסמו במאות עיתונים בארצות-הברית וברחבי העולם, תיאר את עורכיו כיצורים מוזרים ש"מסיבה כלשהי, שהכתב אינו מסוגל להבין, מתעלמים מן הכתבים או יושבים להם על הגב ללא הרף".
עיתונאית אמריקאית אחרת, עדנה ביוקנן, כלת פרס פוליצר, מהעיתון "מיאמי הראלד", סיפרה פעם ששלושה כללים בסיסיים מנחים אותה בעבודתה העיתונאית: "לעולם אל תסמוך על עורך, לעולם אל תסמוך על עורך, לעולם אל תסמוך על עורך". היא אמרה זאת ביותר מחצי חיוך, אבל מאחורי ההומור מסתתרת מערכת יחסים מורכבת, רגישה ולעתים עכורה.
כתבים ועורכים מנהלים זוגיות שבירה. כמעט על סף גירושים, אבל נשארים בינתיים יחד. או, בלשון הקלישאה העיתונאית שעורך טוב היה מוחק מיד, היחסים ביניהם הם כמו חבית חומר נפץ. לא רק לכתבים יש בטן מלאה על האנשים שיושבים מתחת לניאונים ובוחשים בטקסטים שלהם. גם לעורכים יש מה לומר על האנאלפבתים שמעבירים להם ידיעות שאף אחד, כולל הכתב עצמו, אינו מבין מה כתוב בהן ולמה שיעניינו מישהו בכלל.
לרוב הם רוטנים אלה על אלה מאחורי הגב, מקטרים בישיבות מערכת או מחליפים הערות עוקצניות בשיחות טלפון זועמות. אבל לפעמים מישהו שולף את הנצרה, והעניינים מתלהטים. כך קרה לפני ימים אחדים במערכת ה"וושינגטון פוסט", כאשר חילופי דברים בין עורך לכתב על איכותו של טקסט ("זה זבל") הפכו בן-רגע לעימות אלים, עם לפחות אגרוף אחד.
על-פי הדיווחים בכמה אתרי אינטרנט, זו היתה שעת אחר צהריים לחוצה, ביום שישי לפני כשבוע, בחדרי המוסף היומי "סטייל" (סגנון), בקומה הרביעית של מערכת ה"וושינגטון פוסט". שעון הדדליין תיקתק כאשר הנרי אלן, בן 68, אחד משני העורכים הבכירים של המוסף, קרא כתבה, ליתר דיוק סקירה של מקרים מן העבר שבהם הועמדו חברי קונגרס לבירורים בפני ועדת האתיקה.
אלן, לא טירון בעבודה עיתונאית, עיווה את פניו למראה הטקסט שהונח לפניו. אחרי עשורים של עבודה עיתונאית, שבמהלכם זכה גם בפרס פוליצר בשנת 2000 על כתיבת ביקורות בנושא צילום, וכתב גם פרוזה ושירה, היה לו מה לומר על הכתבה. אתר האינטרנט של הירחון "וושינגטוניאן", שחשף לראשונה את פרטי התקרית, ידע לדווח כי אלן רטן בקול רם: "זה זבל מוחלט. זה הסיפור השני הגרוע ביותר שראיתי ב'סטייל' ב-43 שנה".
שני כתבים, מוניקה הסה ומנואל רויג-פרנזיה, הכינו את לקט העובדות שהגיע למחשב של אלן. הסה שמעה במבוכה את קיטורי העורך והציעה לקחת את הטקסט חזרה ולתקנו. אלן המשיך לרטון על החומר ועל השגיאות שמצא בו. כשנכנס לחדר הכתב רויג-פרנזיה, כתב חוץ ותיק ששובץ לאחרונה ל"סטייל", אמר אלן גם לו מה הוא חושב על הכתבה. הכתב עצר ליד שולחנו של אלן ואמר לו בערך כך: "או, הנרי, אל תהיה כזה Cock-Sucker". כמה עיתונים שדיווחו על האירוע בחרו להשמיט את המלה המפורשת, שלא להרגיז את הקוראים. בבלוג "סיטי-דסק" באתר הוושינגטוני "סיטי-פייפר" דווח כי זו לא היתה התקרית הראשונה בין השניים. ימים אחדים קודם לכן מתח אלן ביקורת על כתבה קודמת של רויג-פרנזיה, וזה הגיב בביטוי דומה.
הפעם אלן איבד את סבלנותו: הוא קם מהכיסא, דחף את רויג-פרנזיה ושיגר אגרוף לפניו. הכתבים שדיווחו על התקרית הזכירו שהעורך הוותיק הוא גבר גדול, כבד גוף, ששירת בחיל הנחתים בווייטנם, אז, לדבריו, היתה הפעם האחרונה שחבט בפניו של מישהו. רויג-פרנזיה הוטל כנראה לרצפה. כמה עורכים וכתבים, ובהם מבקר מוזיקת הפופ של העיתון, נחפזו להפריד בין השניים. על-פי כמה מהדיווחים, ביניהם היה גם העורך הראשי מרקוס ברוצ'לי, שמשרדו שוכן זמנית ליד חדר מערכת "סטייל". אלן נלקח לחדרו של ברוצ'לי, ושם כנראה ננזף.
האגרוף של אלן אינו רק סיפור על עיתונאי חם מזג, אולי מתוסכל, על סף פנסיה. הוא נוגע בעניינים מהותיים יותר. ראשית, הוא מאפשר הצצה לחלק מהסוציולוגיה הסבוכה של עולם התקשורת. המתח בין איש השטח, הכתב, ובין האיש שיושב ליד המחשב במערכת הוא מובנה, בלתי נמנע.
מבחינת הכתב, הידיעה שהוא מעביר למערכת היא תוצר סופי של תהליך מורכב, של רדיפה אחרי מקורות, של הדיפת לחצים, של מאמץ להשיג עוד פרט ולאמת עוד עובדה. אלא שמן הצד השני של הצינור יושב אדם שעבורו הידיעה מהשטח היא בבחינת חומר גלם לעיתון. מותר, ובדרך כלל צריך ורצוי, לקצר אותה, לשנות את המבנה שלה, לשפר את הניסוח, להוסיף פרטים חסרים, לאחד אותה עם ידיעות אחרות. וכל זאת בלי לשכוח את הכלל המופיע בשבועת הרופא: "אל תזיק".
אם נקודת המבט של הכתב היא השטח, הקשרים עם המקורות, המירוץ מול הכתבת מהעיתון המתחרה, הרי העורך נדרש לבחון את הדברים בפריזמה רחבה יותר, להתבונן בה מעינו של קורא, המקבל לא ידיעה אחת בלבד, אלא מוצר עיתונאי שלם. הוא אמור לעשות זאת עם כבוד לכתב ולעובדות, אבל עם מנדט מלא לשפר את הטקסט.
שמן למדורת היחסים הזו מוסיף המצע הקצר: העורכים נדרשים מדי יום לעשות סלקציה קפדנית. ידיעות רבות אינן זוכות לראות אור, או שרק חלק קטן מהן מגיע לעיני הקוראים. תארו לעצמכם את תסכולו של כתב שמתרוצץ משבע בבוקר ועד שבע בערב אחרי ראש הממשלה בסיור בנגב, ולמחרת בבוקר פותח את הדלת, מכניס את העיתון ומדפדף במהירות כדי לגלות מה עשו העורכים עם 500 המלים שכתב. ואז מתברר לו, כשהוא מגיע לעמ' 10 למטה, שבזמן שהוא ישן התכווץ הטקסט המופלא שלו לכיתוב בן שלוש שורות לתצלום. זו שגרת עבודה בלתי נמנעת, אבל מתסכלת. לעורכים, מנגד, תסכולים משלהם: טקסטים ארוכים מדי, מסורבלים מדי, שאינם בהירים דיים. לא פעם נדמה להם שהכתבים שופכים אל המחשב את כל העובדות, הציטוטים וההערכות, בלי סדר או מיון, בהנחה שהעורך יעשה למענם את העבודה.
הסיבה השנייה לעיסוק באגרוף של אלן היא העניין הרב שהוא מעורר בעיתונים ובאתרי אינטרנט בוושינגטון ובערים אחרות. ה"וושינגטוניאן" ציטט את אלן, שנדהם, לדבריו, לגלות שמישהו בכלל כותב על התקרית. "כשהתחלתי לעבוד בעיתונות, המחשבה שקרב אגרופים במערכת יהפוך לסיפור שיתפרסם לא היתה עולה על הדעת", אמר אלן. "במערכת הספורט של ה'ניו-יורק דיילי ניוז' היו כל-כך הרבה קרבות כאלה שאיש אפילו לא היה מסתכל עליהם".
אבל הזמנים משתנים: התקשורת, כשחקנית מרכזית בכל תחומי החיים, היא נושא סיקור ראשון במעלה. תגרת ידיים במערכת עיתון היא סיפור: תמיד יימצאו אתרי אינטרנט על תקשורת, בלוגרים ובעקבותיהם עיתונאים שיסברו שזהו אייטם חדשותי ראוי, שחובה להביאו לידיעת הציבור. האתר "סיטי פייפר" אפילו הפיק סרטון וידיאו ששיחזר את התקרית.
באתר The Root, בבעלות ה"וושינגטון פוסט", היה מי שראה באירוע המחשה למצבה העגום של העיתונות המודפסת, הממשיכה לגלוש במדרון. באחרונה פורסם שבתוך חצי שנה איבד העיתון "USA Tuday" מתפוצתו 17%, ה"ניו-יורק טיימס" 7.3% וה"וושינגטון פוסט" 6.4%. הקיצוצים הנמשכים כמעט בכל מערכות העיתונים, ולא פחות מכך החיפוש הנואש אחר נושאים וסגנונות כתיבה צעירים ומדליקים שאולי יעצרו את הדימום הבלתי נפסק, פוגעים אנושות בביטחון העצמי של כתבים ועורכים. כאשר הספינה מיטלטלת וחרטומה נוטה למצולות, מאבדים עיתונאים רבים את הארשת הזחוחה שלהם, ונכנסים ללחץ. ואז פורצים העצבים.
ובכל זאת טוב לדעת, כתבה בעלת הטור ג'יין וינגרטן ב"וושינגטון פוסט", שעדיין יש איפשהו, באיזו מערכת, מספיק להט כדי שיוביל כמה טיפוסים צבעוניים לבחור באלימות בגלל אי-הסכמה על איכותו של סיפור. העורך הראשי ברוצ'לי לא היה שותף להתלהבותה. האגרוף יהיה כנראה אקורד הפרישה של אלן ב"פוסט". גם כך הוא אמור לצאת בעוד שבועיים לגמלאות. "אנחנו מתייחסים לאירוע הזה ברצינות ונוהגים בו בהתאם", אמר העורך הראשי לאתר "פוליטיקו".
אלן ילך הביתה, אבל הלחץ במערכות יגבר ועורכים ימשיכו לומר מה הם חושבים על הכתבים, ולהפך. מצד שני, בזוגיות המורכבת ביניהם יש לפעמים גם ימים טובים. "אין דבר שכתב רוצה בו יותר, למעט בן או בת זוג טובים, מאשר עורך טוב", אמר פעם כתב בכיר ב"לוס-אנג'לס טיימס". עורכים טובים יכולים להתנחם במסר התודה שהעביר פעם אחד מכתבי ה"ניו-יורק טיימס" בוושינגטון לעורכים בדסק החדשות במנהטן: "קראתי את הסיפור שלי הבוקר בהנאה מרובה, ושמתי לב שאתם, כרגיל, החלקתם כמה משפטים גמלוניים, קצרתם חלקים ארוכים מדי, ביצעתם בכישרון חיתוכים פנימיים בדיוק במקומות הנכונים, ובקיצור, עשיתם את הסיפור לטוב יותר מזה שאני כתבתי".