"לפני שנעמוד בפני יום-הדין הכלכלי שלנו, החלטנו לבנות דגם חדש – שילוב של דפוס ואונליין, שיעניק לנו סיכוי להשיג מודל כלכלי ותוכני בר-קיימא", כך כתב לתושבי ניו-אורלינס ביוני האחרון נשיא קבוצת התקשורת האמריקאית NOLA, ריקי מתיוס. המשפט הזה לקוח מטקסט יחצני שנוסח בקפידה, כחלק ממאמץ להרגיע רבים מתושבי העיר למודת ההוריקנים לנוכח הכוונה לצמצם את מהדורות הדפוס של העיתון "טיימס פיקאיון".
שער ה"טיימס פיקאיון", 2.9.05
במקום שבע מהדורות דפוס בשבוע, יופיע העיתון הוותיק רק בימים רביעי, שישי וראשון. עיקר המאמץ העיתונאי בכל ימי השבוע יופנה לאתר האינטרנט של הקבוצה, NOLA. לא היתה לנו ברירה, כתב מתיוס. הוא לא הסתיר שמדובר ב"הזדמנות אחרונה" להתמודד עם המציאות המוכרת של ירידה במספר הקוראים, צניחה בהיקף הפרסום בעיתונים, הפסדים מצטברים וסכנה של התמוטטות כלכלית. אבל הטקסט משובץ, כמתבקש באירועים כאלה, גם ביטויים אופטימיים כ"חזון חדש" של עיתונות, אזכור "האתגרים וההזדמנויות של המאה ה-21", ובעיקר ביטחון בכך שהמהלך יחזק את מעמדה של קבוצת התקשורת כעוגן מרכזי בחייה של העיר.
עדיין לא ברור כמה מן ההבטחות הללו יעמדו במבחן המציאות, כאשר יתבצע השינוי באוקטובר, אבל לפחות חוקר אחד ניסה לחשב את יעילותו הצפויה של המהלך. ריק אדמונדס, חוקר במכון פוינטר האמריקאי, המתמחה במימד העסקי של אמצעי תקשורת, ערך סימולציה עסקית של התהליך שיעבור העיתון כאשר מכונות הדפוס יפסיקו את פעולתם בארבעה מימות השבוע.
אדמונדס התחיל את הבדיקה, כצפוי, במרכיבים הכבדים ביותר בעלויות הפקתו של עיתון מהדור הישן: נייר, דפוס והפצה. בתעשיית העיתונות האמריקאית מקובל כי שלושת המרכיבים הללו הם בממוצע 35% מכלל הוצאותיהם של עיתונים. ההערכה היא כי קיצוץ כמחצית ממהדורות הדפוס יביא לצמצום הוצאות העיתון ב-17.5%.
יחד עם זאת, החיסכון בביטול ארבעה ימי הדפסה והפצה מלווה גם בהפסד כפול בהכנסות, ממודעות וממכירת העיתון. התחשיב של אדמונדס מתבסס על חלוקת ההכנסות האופיינית לעיתון אמריקאי: 70% מהדולרים הנכנסים לקופת העיתון עדיין מגיעים תמורת פרסום מודעות במהדורת הדפוס, 7% ממודעות במהדורה הדיגיטלית, ועוד 23% ממכירת העיתון לקוראים.
מה יהיה היקף ההפסד ממודעות הנייר בימים שבהם העיתון לא יודפס? בדטרויט, עיר שבה שני העיתונים הפועלים במשותף, "הדטרויט ניוז" וה"דטרויט פרי פרס", צימצמו ב-2009 את הפצת העיתון המודפס למנויים לשלושה ימים בשבוע, דווח כי הצליחו לשמר 80% מכלל הכנסות הפרסום שהגיעו לעיתון לפני הקיצוץ. אם זה יהיה המצב גם בניו-אורלינס, כתב אדמונדס, עדיין מדובר באובדן של 14% מכלל ההכנסות של העיתון. הפסד נוסף צפוי מירידה בהכנסה ממנויים: במקרה הטוב יאבד העיתון רק 40% מהכנסותיו ממקור זה, משמע ירידה נוספת של 9% בכלל ההכנסות.
יחד עם זאת, ניתן לצפות לגידול בהכנסות ממודעות במהדורה הדיגיטלית, שאליה, כך מקווים, ייחשפו רבים יותר בהעדר העיתון המודפס. אבל אפילו אם יוכפל היקף הפרסום הדיגיטלי, מעריך אדמונדס, התוספת לכלל ההכנסות תהיה בשיעור של 1% בלבד בשנים הקרובות.
השורה התחתונה במאזן על-פי התחשיב התיאורטי הזה היא עדיין שלילית: המהלך השנוי במחלוקת של ה"טיימס פיקאיון" יקצץ אמנם את ההוצאות ב-17%, אך ילווה במקביל בצמצום ההכנסות בשיעור של 22%.
המשמעות ברורה: עצם המעבר ההדרגתי מהטכנולוגיה הישנה, זו של הנייר והדיו, אל העולם הדיגיטלי, אין בו די כדי להתמודד עם המציאות הכלכלית החדשה. מי שמבקש לייצב כלכלית את המוצר העיתונאי נדרש לעוד קיצוץ כואב: צמצום מסיבי של ההוצאות על כוח האדם. במונחים אנושיים: לשלוח הביתה רבים מן הכתבים, הצלמים, העורכים ויתר ממלאי התפקידים במערכת.
ואכן, גם בניו-אורלינס לוותה ההודעה על צמצום ימי ההדפסה בבשורה קשה לעובדים. מחצית מעיתונאי ה"טיימס פיקאיון" קיבלו הודעות פיטורים או הצעות לפרישה מוקדמת המלווה במענק (Buyout הוא המונח האמריקאי). אדמונדס בדק ומצא שהגיל הממוצע של הפורשים הוא 50. המשמעות ברורה: מי שהולכים הביתה הם אנשי מקצוע עם שנים רבות של ניסיון בעבודה העיתונאית. למיעוטם הובטח שיוכלו לחזור לעבודה כפרילנסרים, שעלותם נמוכה יותר.
את מקומם של הוותיקים שנאלצו לעזוב את תחומי הסיקור ואת הדסקים השונים בעיתון יתפסו בעיקר עיתונאים צעירים, עם הרבה פחות ניסיון. ובכל זאת, מבחינת הארגון יש לכך יתרון מסוים: סביר להניח שכישוריהם של העיתונאים החדשים, ילידי העידן הדיגיטלי, יתאימו יותר לאתגר של העיתונות החדשה וינווטו את דרכם ביתר קלות בעולם של רשתות חברתיות, בלוגים, אפליקציות סלולריות וטכנולוגיות חדשות שייוולדו בשנים הקרובות.
ויש כמובן עוד יתרון, אולי מכריע: הם פשוט זולים יותר. כבר יותר מעשור זו המציאות בתקשורת בארצות-הברית, ולא רק שם. כל אימת שכתב ותיק ומנוסה עם שכר גבוה יחסית נאלץ לעזוב את כסאו במערכת – נקלטים במקומו שניים, לפעמים שלושה, טירונים זולים.
במקרה של ניו-אורלינס, אדמונדס מעריך כי כאשר ישקע האבק, יוקטנו ההוצאות לשכר עיתונאים ב-50%: כיוון שהוצאה זו היא בדרך כלל כ-15% מתקציבו הכולל של עיתון, הרי כלל ההוצאות יפחתו בעוד 7.5%. באותו שלב ההוצאות יקטנו ב-25%, ואילו הירידה בהכנסות תעמוד על 22%. זה יהיה הרגע שבו הדימום העסקי אמור להיעצר.
אבל אנחת הרווחה של הבעלים עלולה להיות קצרת מועד. תהליך הצמצום בהכנסות מפרסום מודעות דפוס בעיתונים נמשך בעקביות, והגידול בהכנסות העיתונים ממודעות דיגיטליות אינו מכסה כלל את הפסדי הפרסום בדפוס.
מחקר שנערך על-ידי הפרויקט למצוינות בעיתונות ופורסם בחודש מרץ השנה העלה כי על כל דולר נוסף שנכנס בשנים האחרונות לעיתון אמריקאי ממודעה באתר האינטרנט שלו – הוא הפסיד שבעה דולרים בשל הצמצום במודעות הדפוס. הפער העצום נעוץ בשני גורמים: האחד, מחירן של מודעות אינטרנט עדיין נמוך בהרבה מזה של מודעות דפוס; והשני, חלק ניכר מהמודעות הדיגיטליות, המחליפות את מודעות הדפוס, אינו מגיע כלל לאתרים של ארגוני תקשורת, אלא למנועי חיפוש ולאתרים אחרים.
את התוצאה הכוללת, המסבירה את המציאות העגומה בתחום העיתונות המודפסת, חישב לאחרונה פרופ' מארק פרי מאוניברסיטת מישיגן. הוא בדק את הנתח מעוגת הפרסום הלאומית בארצות-הברית ומצא כי בין 2000 ל-2001 ירדה ההוצאה על פרסום בעיתונות בכ-66%: בראשית העשור הזרימו המפרסמים והפרסומאים 60 מיליארד דולר לעיתונות המודפסת, ואילו ב-2011 נאלצו המו"לים להסתפק בכ-20 מיליון דולר בלבד. והכיוון של הגרף הצולל ברור ועקבי.
לצד נתונים עגומים אלה, נאלצים בעלי עיתונים להתמודד גם עם התחזיות לגבי חלוקת עוגת הפרסום בארצות-הברית השנה ובשנים הבאות. על-פי תחזית שפירסמה לפני ימים אחדים חברת קאראט, הפרסום הדיגיטלי, זה הנצפה על צגי מחשבים, טאבלטים, סמרטפונים ופלטפורמות אחרות, עשוי להיות גדול מזה של העיתונות המודפסת כבר בסוף שנה זו. זאת ועוד: ההערכה היא שבשנת 2017 הפרסום הדיגיטלי יותיר מאחור גם את מלכת הפרסום הנוכחית – הטלוויזיה.
המציאות הדינמית הזו מקשה לעצב מודל עסקי חדש שיחליף את זה שהחזיק את עולם העיתונות, המודפסת והמשודרת, במשך שנים רבות. בינתיים ברור כי אין מדובר רק במעבר מטכנולוגיה מיושנת לאמצעי התקשורת החדשים. קשה לקבל את דבריהם של מומחים הטוענים כי העיתונות לא מתה ועליה רק להתאים את עצמה, במקרה האמריקאי, לשוק של 20 מיליארד דולר בשנה ולא של 60 מיליארד.
זאת משום שפירושה של "התאמה" זו, בניו-אורלינס כמו במקומות רבים אחרים בעולם המערבי, אינו זינוק חדשני ומבורך לעולם הדיגיטלי. במציאות מדובר בראש וראשונה בצמצום משמעותי לא רק בכמות, אלא גם באיכות של מי שמבצעים את העבודה העיתונאית, אנשי השטח והדסק, הכתבים והעורכים, הצלמים והתחקירנים. וכך, היעלמותו של העיתון המודפס תהיה רק הערת שוליים. הסיפור העיקרי יהיה חיסולה הסופי של העיתונאות כמקצוע.