באחת ממשמרות העריכה בחדר החדשות בקול־ישראל, בעודי עוקב אחר דיווחי סוכנויות הידיעות על המתרחש ברצועת עזה, צדה עיני כתבה של הסוכנות הבריטית הוותיקה "רויטרס". בסקרנות גוברת והולכת עקבתי אחר הדיווח, שלעיניים בלתי מאומנות בקריאת דיווחי הסוכנויות נראה מובן מאליו: "שני חמושים פלסטינים נהרגו ושלישי נפצע קשה מירי פגז טנק ישראלי סמוך לעיירה בית־להיה בדרום רצועת עזה. החמושים, חברי הארגון הקיצוני 'הג'יהאד האיסלמי', ניסו לירות רקטות לעבר היישובים היהודיים בתוך שטח מדינת ישראל בעת שנפגעו מירי הטנק".
נשמע טריוויאלי, לא? אלא שלפי היכרות העורכים הישראלים עם הסוכנות, הידיעה היתה אמורה להיות מנוסחת באופן אחר. הנה אותה ידיעה מתורגמת לשפת "רויטרס" המוכרת לנו יותר: "טנק של הצבא הישראלי הרג שני פלסטינים ופצע קשה פלסטיני נוסף. התקרית אירעה בעיירה בית־להיה בדרום הרצועה, שטח שישראל טוענת כי נסוגה ממנו. בימים האחרונים נהרגו עשרות פלסטינים מירי של חיילים ישראלים באזור".
לנותני הטון בתקשורת הבריטית דעה שלילית על ישראל והדבר משתקף בעיקר אצל כותבי המאמרים בעיתונות, אבל מגיע גם לדיווחים החדשותיים. כך, למשל, אלכס סייל, מבכירי בעלי הטורים ב"אינדיפנדנט", מבקר בחריפות את ישראל באופן קבוע. בין היתר כתב: "אם הציונים רצו מדינה, מדוע לא בחרו באיזה חבל בגרמניה? הם הלכו לפלסטין כי שם הערבים לא היו מאורגנים והציונים יכלו לטבוח בהם בקלות!". או סוזן גולדנברג, יהודייה גם היא ומי שהיתה הכתבת הבכירה של ה"גרדיאן" בישראל, שזכתה בפרס יוקרתי של מועדון העיתונות הלונדוני על סיקור האינתיפאדה. סריקה קצרה של דיווחיה מגלה איפיון קבוע: הפלסטינים מסכנים, פאסיבים, בדרך כלל לא טרוריסטים או אפילו סתם חמושים. ישראל, לעומת זאת, אגרסיבית, תוקפת והורסת. פעילות צבאית ישראלית בדרך־כלל לא תובא בהקשר של הפיגוע שקדם לה, ורבים מהאירועים שבהם נהרגים יותר משלושה פלסטינים מוגדרים "טבח".
לכן, כשקראתי את הדיווח של "רויטרס" המנוסח בצורה חריגה, התמלאתי חשד. התחלתי לפשפש בידיעות של "רויטרס" מהעבר הקרוב וגיליתי שהניסוח המפתיע לא היה יוצא דופן. רוב הדיווחים מהתקופה האחרונה, גם אלה החתומים בידי הכתבים הפלסטינים של הסוכנות, מאוזנים (יחסית), מסתמכים על מקורות רשמיים ואמינים (יחסית), כמו מנהלי בתי־חולים למשל, ומציירים את התמונה המלאה של ירי רקטות אל ישראל וירי תגובה של צה"ל. היו אפילו דיווחים על פגיעת הרקטות בשדרות, כולל ראיונות עם תושבי העיר והעומד בראשה.
דני סימן, מנהל לשכת העיתונות הממשלתית, מאשר כי אכן חל שינוי, שלא לומר מהפך, באופן הכיסוי של סוכנות הידיעות הבריטית את המצב בארץ. לדבריו, הסניף הירושלמי של "רויטרס", שנשלט שנים על־ידי הממונה על הדסק הפלסטיני בסוכנות, ופא עמר, הפך את עורו. עמר, בת למשפחה של בכירים בפתח, התחבבה מאוד על מנהלי הסוכנות בלונדון בשנות התשעים והשפעתה על דיווחי הסוכנות היתה מכרעת. הידיעות מהשטח הפכו ליותר ויותר מגמתיות נגד ישראל, נתוני הנפגעים הפלסטינים נופחו והיו גדולים לאין שיעור מאלה שהופיעו בסוכנויות האחרות. כל דיווח על פגיעה של חיילים ישראלים בפלסטינים קיבל כותרות בעוד שפיגועי הטרור בישראל דווחו בצורה יבשה ותמציתית. לדברי עובדים יהודים־ישראלים במשרד, עמר חושדת בהם שהם מוטים ומתייגת אותם, ברגעי כעס, כ"ציונים". היא פגעה בסמכויותיהם ובמקרה אחד, בראשית האינתיפאדה, אף גרמה לפיטורי עורך ישראלי ששאל כתב פלסטיני יותר מדי שאלות על דיווח שנראה לו בלתי מבוסס.
אלא שבשנים האחרונות השפעתה של עמר פוחתת, מעשיה ודיווחיה נתונים תחת בקרה, ודיווחי הסוכנות מתאזנים והולכים. זה החל בתקופת כהונתו של ראש המשרד הקודם, טים הריטג', שקיצץ בכנפיה של עמר והחל לפקח אישית על הכתבים והצלמים הפלסטינים. שינוי המדיניות הוחש עם מינויו של הראש הנוכחי, מתיו טוסטווין, והראיה הטובה ביותר היא דבריו של דני סימן: "'רויטרס' אמינה ומקצועית, אפילו יותר מ'אסושיאטד פרס'; הם מביאים את העובדות כהווייתן". מלה חיובית מסימן, שרבים בתקשורת הזרה רואים בו אויב ממש, היא רבותא גדולה.
איור: אופיר שרר
עוד אירוע, קוריוזי משהו, מעיד כי העבודה אכן נעשתה מקצועית יותר. עובדי המשרד הירושלמי, גם הפלסטינים שבהם, מתחו ביקורת קשה על עבודת עמיתיהם לסוכנות בלבנון בימי המלחמה בקיץ. בהודעות דואר אלקטרוני שהוחלפו בין העובדים, הם גיחכו על הדיווחים המופרזים של מספרי ההרוגים האזרחים בלבנון, כמו גם על פיברוק תמונות הנפגעים.
סימן מייחס את השינוי למאבקה של לשכת העיתונות: הפניות לראשי הסוכנות, והדוגמאות הרבות שהובאו בפניהם, שכנעו אותם כי האמינות המקצועית של הסוכנות נפגעת בגלל הסיקור המוטה. אלא שלמאבק הישראלי בדיווחים המגמתיים היו שותפים: תום גרוס, עיתונאי בריטי שכיסה שנים ארוכות את המתרחש באזורנו, מנהל זה שנים מאבק בכלי התקשורת האירופיים שאת דיווחיהם הוא לא מתבייש להגדיר כאנטישמיים.
במאמרים בעיתונים המובילים בבריטניה ובארצות־הברית הוא חושף מדי פעם את בורותם של העיתונאים האירופים הכותבים נגד ישראל ואת הסתמכותם על מקורות מפוקפקים, לרוב פלסטינים. הוא מציין כדוגמא את הבי.בי.סי, כלי תקשורת שאמור להיות מופת לעיתונאות מקצועית מהמעלה הראשונה. במחקר שערך גרוס על דיווחי הרשת התברר כי כתביה מתעלמים בשיטתיות מכל פיסת מידע העלולה להציג את הפלסטינים באור שלילי. המחקר, יחד עם ביקורת ישראלית נוקבת, בכלל זה של ראש הממשלה לשעבר אריאל שרון וסירובו להכניס למסיבת עיתונאים שערך בלונדון את צוות הרשת, גרמו לראשיה להאזין לתלונות. הם מינו את מרטין בליין, עורך בכיר, לבדוק את הטענות, אך כשהגיש את מסקנותיו נבהלו וגנזו אותן. רק מאבק משפטי של סטיוארט פרווס, פרופסור לתקשורת מאוניברסיטת לונדון, הביא לפרסום חלקי של הדו"ח. הממצאים אישרו למעשה את רוב טענותיהם של ישראל ושל גרוס. ההמלצות לרשת היו להפסיק לסמוך על דיווחי הכתבים הפלסטינים ולהחליף כמה מראשי הדסק בירושלים.
סיבה חשובה לא פחות לשינוי המגמה בדיווחי התקשורת הבריטית היא המעורבות הגוברת של לונדון בהתרחשויות במזרח התיכון. קו פרשת המים של סיקור ענייני ישראל בכלי התקשורת בבריטניה ובארצות־הברית היה ה־11 בספטמבר 2001, יום הפיגוע ההמוני בניו־יורק. עם נפילת מגדלי התאומים יצאו אלפי פלסטינים בכל רחבי השטחים להפגנות שמחה ספונטניות בהשתתפות בכירים ברשות ושוטרים במדים. הדיווחים על החגיגות בתקשורת העולמית היו זניחים, ללא סיקור צילומי או טלוויזיוני. הסיבה לכך, כפי שגם התפרסם למחרת בקול־ישראל, היתה שחמושים פלסטינים, חלקם במדים, הרחיקו מאתרי ההפגנות את הצלמים הפלסטינים ודרשו מהם לא לסקר את החגיגות.
אחד מהם, צלם של הסוכנות האמריקאית "אסושייטד פרס", היה אמיץ יותר מחבריו. הוא צילם את המפגינים החוגגים בשכם, דיווח על כך ואף שלח את הקלטת לירושלים במונית. זמן קצר אחר־כך הופיעו בביתו רעולי פנים חמושים ונטלו אותו למשרדו של מושל שכם, מחמוד אלעלול. המושל מסר את הטלפון לכתב־צלם והורה לו להתקשר למי שהיה אז מנהל משרד הסוכנות בירושלים, דן פרי. הוא אמר לו כי אם ישדר את הקלטת, החמושים ילחצו על ההדק. מאוחר יותר הצטרף לאיומים גם שר ההסברה דאז ברשות, יאסר עבד־רבו, שאף הזהיר כי הרשות לא תהיה אחראית לחיי מי מאנשי הסוכנות שבשטחיה אם הקלטת תפורסם. האיומים עשו את שלהם, והקלטת נגנזה.
אבל הסיפור הזה גרם סוף־סוף לראשי התקשורת הזרה בישראל להתבונן במראה. השינוי ניכר תחילה בכלי התקשורת האמריקאיים, שהבינו פתאום כי רבים מהפלסטינים רואים בארצות־הברית אויב ותומכים בפיגועים נגדה. כלי התקשורת הבריטים ו"רויטרס" בראשם הצטרפו לתהליך באטיות. "רויטרס" הרגיזה מאוד את האמריקאים כשסירבה להגדיר בדיווחיה את אנשי אלקאעידה, מבצעי הפיגועים, כטרוריסטים, והסתפקה במינוחים נייטרליים. מאוחר יותר, כשאירעו הפיגועים בלונדון, שינתה הסוכנות הבריטית את טעמה ואת מינוחיה.
עם זאת, ישראל לא הפכה לחביבת התקשורת; כלי התקשורת האירופיים נותרו עוינים בדרך־כלל, למעט הגרמנים שמסיבות ברורות נתנו לנו תמיד מעט יותר אשראי, אולם המפנה החל לצבור תאוצה. קודם לפיגועי הרכבת התחתית בבירה הבריטית פרסם דורון רוזנבלום תרחיש דמיוני ב"הארץ" ובו תיאר בדיוק מפחיד את שהתרחש אחר־כך במציאות. רוזנבלום תיאר גל של הבנה בריטית למצבנו, שתבוא כתוצאה מפיגוע התאבדות בתחנת הרכבת התחתית בלונדון. פיגוע כזה התממש שלוש שנים אחר־כך וניתן לומר כי הבריטים אכן הבינו, ולו במקצת, עם מה אנו בישראל מתמודדים.
דני זקן הוא כתב ועורך חדשות בקול־ישראל
גיליון 66, ינואר 2007