מי שכן קרא את הכתבה הבחין אל נכון כי בוסטרום, שאינו ידוע באהדתו הרבה לישראל, מציין בצורה ברורה ושאינה משתמעת לשתי פנים כי העדויות שהביא הן עדויות שמיעה בלבד. הוא גם מביא כלשונה את תגובת דובר צה"ל להאשמות.
למעשה, מלבד הקישור הוויזואלי המקומם כשלעצמו – בין הפסקה העוסקת ברשת סחר האברים היהודית שנחשפה בארצות-הברית ובין זו העוסקת בטענות הפלסטינים על סחר אברים – אין בכתבה אף טענה או עדות חד-משמעית לכך שצה"ל גונב אברי פלסטינים. טענתו העיקרית של בוסטרום היא שבישראל מתנהל סחר אברים לא כשר בידיעת הרשויות, וכי הצבא אינו מספק תשובות משכנעות לשאלות הנוגעות לניתוחים לאחר המוות שהוא מבצע בגופות פלסטינים שנהרגו על-ידיו.
גם הכותרת המרשיעה מובאת במרכאות, כציטוט של פלסטיני המרואיין בכתבה. זו פרקטיקה ידועה של העיתון: הוצאה של ציטוט מהכתבה אל הכותרת כשהוא מחוץ להקשרו כדי ליצור סנסציה, בעוד הפרטים בכתבה עצמה מעודנים הרבה יותר. כך, למשל, התפרסמה בעיתון לפני כשבועיים כותרת באותיות ענק שהכריזה "הרופא של ג'קסון רצח", ולידה באותיות זעירות נכתב: "המשטרה מחפשת ראיות לכך".
הפגנת מחאה בשטוקהולם נגד מבצע "עופרת יצוקה", 10 בינואר 2009 (צילום: מרים אלסטר)
למעשה, רוב טענותיו של בוסטרום על הבעייתיות הכרוכה במציאת אברים להשתלה בישראל פורסמו כבר בתקשורת, ודווקא בזו הישראלית. ב-2000 פורסמה ב"ג'רוזלם פוסט" כתבה שעניינה פרופ' יהודה היס והמכון הפתולוגי באבו-כביר. הכתבה הסתמכה על תחקיר נרחב שערך עיתון "העיר" ובו נטען כי מן המכון נלקחים אברים להשתלה בצורה לא חוקית. בכתבה הובא סיפורו של צעיר סקוטי שהתאבד בתלייה בבית-מעצר בארץ וגופתו הוחזרה לסקוטלנד ללא הלב. המשפחה נאלצה לתבוע את מדינת ישראל כדי לקבל חזרה את האברים שהוצאו מגופת בנם.
ב-ynet התפרסמה כתבה בשנת 2005, שבה רואיין סוחר אברים והועלו תהיות באשר לבעייתיות שבסחר המתנהל בישראל. גם "הארץ" פירסם בעבר את הנתונים שמצטט בוסטרום, שלפיהם מחצית מהכליות המושתלות בארץ, מקורן ברכישת אברים בטורקיה, מזרח אירופה ודרום אמריקה.
בוסטרום גם הביא מידע מדויק למדי על מצב ההשתלות בארץ ועל כך שישראל נזקקה לזמן רב הרבה יותר מזה שנזקקו לו מדינות המערב כדי לחוקק חוק האוסר על מכירת אברים להשתלה, וכי סחר אברים היה חוקי לחלוטין לפני קבלת החוק. עם זאת, לגנותו ייאמר כי הוא "שוכח" לציין כי חוק האוסר סחר באברים עבר בכנסת בתחילת שנת 2008.
בוסטרום מתמקד כבר שנים בסיקור מוקדי סכסוך בעולם ובמיוחד הסכסוך הישראלי-פלסטיני, ואף כתב כמה ספרים בנושא. את הנתונים והראיון בכתבה שפורסמה ב"אפטון בלאדט" הוא פירסם כבר בשנות התשעים בספרו "אינשאללה", ומלבד אזכור רשת סחר האברים שנתפסה והעובדה שהרבנים שנתפסו בניו-ג'רזי טענו כי הם קונים אברים להשתלה בישראל, אין בכתבה מידע חדשותי עדכני מהשנים האחרונות.
עורך ה"אפטון בלאדט", יאן הלין (צילום: מרתה אוסטלין, מתוך לוגו הבלוג)
מדוע, אם כן, התפרסמה כתבתו של בוסטרום דווקא כעת? לטענתו של העורך הלין, העניין הפך לרלבנטי בעקבות הפרסום הנרחב על רשת סחר האברים שנתפסה על-ידי ה-FBI בארצות-הברית, שבה היו חברים גם כמה רבנים יהודים.
מכאן עולה התמיהה של "אפטון בלאדט" על הזעם הישראלי – הרי אין מדובר בפרטים חדשים או בלתי ידועים. בעיתון ראו את חיבור המידע על בעיית ההשתלות בישראל עם הסיפור האישי של משפחת בילאל אחמד ג'נאן כעבודה עיתונאית שמטרתה להעלות שאלה לגיטימית, גם אם סנסציונית בהגשתה.
ניכר גם שבישראל לא הבינו את מקומה של הכתבה במוסף התרבות של העיתון, ושאלה זו אף נשאלה בסקירת העיתונות המתפרסמת ב"העין השביעית". עורכת מוסף התרבות של "אפטון בלאדט", אוסה לינדנבורג, השתאתה כאשר נשאלה על-ידי "מעריב" מדוע פורסמה הכתבה במוסף שלה. התשובה נעוצה בהבדל מהותי בין הגדרת "מוסף התרבות" בעיתונות השבדית בכלל, וב"אפטון בלאדט" בפרט, ובין ההגדרה של מוסף כזה בעיתונות הישראלית.
מוספי התרבות של העיתונים היומיים בשבדיה מספקים בימה נרחבת וכמעט חסרת גבולות לכתבות עומק בכל נושא שהוא. למעשה כל נושא שאינו נוגע באופן ישיר לאקטואליה, ספורט או כלכלה יכול להגיע למוספי התרבות. הסיפור של בוסטרום, שכאמור, אינו ידיעה חדשותית, הועלה למוסף כ"חומר למחשבה" בדיוק כפי שהועלו סיפורים דומים בעבר, למשל על חיי הלילה בתל-אביב בצל פיגועי ההתאבדות.
ניכר שעורכי העיתון, כמו גם בוסטרום, העלו את הכתבה תוך נקיטת עמדה ברורה נגד תופעת סחר האברים שרווחה בזמנו בישראל ותוך רמזים על עסקאות אפלות וסימני שאלה על התנהלות המערכות הצבאיות והאזרחיות במדינה. טענות נגד מערכות אלו נשמעות חדשות לבקרים בכלי תקשורת רבים בעולם המערבי, והעובדה שהסיפור נתפס בציבור ובתקשורת הישראלית כ"עלילת דם אנטישמית" הפתיעה אותם לחלוטין.
ניכר גם מתגובתו של העורך הראשי הלין כי העיתון עדיין אינו מבין על מה מלין הציבור בישראל וכי הוא עומד לחלוטין מאחורי פרסום הכתבה. תגובה שמן הסתם תכעיס את הציבור בארץ עוד יותר. מעגל חוסר ההבנה יימשך עוד זמן מה לפחות.
בהתחשב בכוחם של העיתונים בשבדיה, כמו גם בכך שעורכי העיתון אינם מצליחים, או מסרבים, להבין על מה המהומה ורואים בכתבה פרסום לגיטימי – מוטב שהציבור בישראל לא יצפה להתנצלות או להכאה על חטא מצד העיתון ועורכיו. כמו כן, כיוון שאין בכתבה האשמות ברורות וחד-משמעיות, קשה להאמין שהגשת תביעת דיבה, כפי שדורשים רבים מכותבי התגובות ואף כמה חברי-כנסת בישראל, תהיה מוצא לסיום הפרשה. נראה שהדרך היחידה לסיום מוצלח היא הכרה בכך שדרך הטיפול של התקשורת השבדית בסיפורים שונה מזו הנהוגה בתקשורת הישראלית.
לירן לוטקר הוא כתב "מעריב" בשבדיה