עם פרוס המילניום מצאתי עצמי מצטרף לשיירת עיתונאים ואנשי עסקים בכירים בטרק טיפוס הרים מנמל התעופה של ציריך לפסגות המושלגות של דאבוס שבשווייץ, בדרך לכינוס השנתי של הפורום הכלכלי העולמי. המשימה לא היתה קשה או מסוכנת, משום שאמצעי התחבורה שלנו היו לימוזינות. אף שאני עיתונאי עצמאי ואיני קשור למערכת של כלי תקשורת מסוים, הצלחתי לגרד בדרך לא דרך הזמנה לכינוס תקשורת מיוחד לעורכים בכירים, ואפשרות למינגלינג עם כמה מהתותחים הכבדים. לא הגעתי לשם ככתב מן המניין, המשוגר מיד לחדר שהוקצה לעיתונות במקלט אטומי במרתף של מרכז הוועידות, אלא כחבר משלחת עצמאי לצד עורכי ה"וול-סטריט ג'ורנל", "טיים", "ניוזוויק" וה"פייננשל טיימס".

אנחנו היינו הנבחרים, והורשינו "להתמזג" באליטה של תרבות התאגידים הרב-לאומית. תחושת השפע והאליטיזם על פסגת ההר היתה מפתה, כאילו היינו גם אנחנו חלק מהם, אמצעי תקשורת הזורחים מעל לזן חדש של אדוני העולם – "איש דאבוס". אחד מאיתנו, כתב של רשת הטלוויזיה CNBC, יחצה בקרוב את הקווים ויוותר על העיתונות לטובת קרן גידור (שמאוחר יותר תפשוט את הרגל).

באותו זמן, ינואר 2000, בועת הדוט.קום פקעה, אך לא התקיים כל דיון בשאלה איזו בועה תחליף אותה, ואיש לא צפה שבתוך שנים ספורות תקרוס הכלכלה העולמית במשבר גלובלי. ה"הייפ" באותה שנה היה ההבטחה הטמונה בגלובליזציה והמערכת הקפיטליסטית החסינה בפני כשלים. רוח של "אופטימיות זהירה" היתה הביקורת היחידה המותרת.

שמונה שנים אחר-כך חזרה רשת בלומברג לדאבוס שבלב אירופה ומצאה שם מנהיגים המוכנים להודות שלא הזהירו אותנו מפני הבעיות, ולמעשה אולי אף תרמו ליצירת אווירה של תאוות בצע ולפתפותי הביצים של השוק החופשי. עתה, בשיאו של המשבר הפיננסי החמור ביותר מאז המשבר הגדול, אומרים אנשי הקרן הכלכלית העולמית (WEF) ונציגיהם בוועידה, שמנהלים בכירים רבים שהתכנסו בדאבוס בחמש השנים האחרונות לא שעו לאזהרות של עמיתיהם. המארגנים של הוועידה בדאבוס אף אומרים שהם כשלו ולא נהגו בקשיחות הראויה עם הבוסים של תעשיית הפיננסים, והעדיפו לקבל מהם מימון ולהניח להם להפוך את דאבוס לחגיגת הבזבזנות של וול-סטריט: "היה היו ימים שהפורום הכלכלי העולמי היה הג'מבורי הגדול ביותר של וול-סטריט" (בלומברג). "אווירת המסיבה התגנבה פנימה", אמר קלאוס שוואב בן ה-70, מייסד הקרן והיו"ר. "הנחנו לעניינים לצאת מכלל שליטה, ותשומת הלב הוסטה מהדרך המהירה והמורכבת שבה נוצרו וצמחו אתגרים לעולם כולו".

לא רק מנכ"לים התמכרו ואיפשרו את דרכי הפעולה שעירערו את המערכת – גם ארגוני תקשורת רבים היו חסרים את מידת העצמאות והשיפוט הביקורתי הדרושים כדי לערוך תחקירים על אודות ה"פיננסיליזציה" של המערכת הכלכלית, ולא הזהירו מפני החריגות החמורות, שהגיעו לפעמים לכדי התנהגות פלילית לכל דבר. כשאני מתייחס ל"תקשורת" אני מתכוון לעיתונים ולתחנות טלוויזיה (פרט ליוצאים מן הכלל) בארצות-הברית ובאירופה.

כיצד הפכתי למושא ללעג והוקעתי כהיסטרי

אני כתב חוקר ועיתונאי גלובלי. ב-2006 כתבתי מאמר לדו"ח נימן (Nieman Reports), כתב-העת לביקורת התקשורת של אוניברסיטת הרווארד, שבו קראתי לעמיתי לשפר את הבדיקות והתחקירים שלהם בתחומי האשראי והחובות. התגובות שקיבלתי היו מועטות. כעבור שנה הפקתי סרט, "בחוב אנו שמים מבטחנו" ("In Debt We Trust"), שבו הזהרתי מפני קריסה אם לא ייעשה דבר. מאוחר יותר לעגו לי המבקרים וכינו אותי "זורע בהלה" או "נביא סוף העולם". אחר-כך כתבתי ספר על המשבר המחריף, שכותרתו "הביזה" ("The Plunder"). שלושים מו"לים "ויתרו" על הספר משום שחשבו שאני מגזים. בסופו של דבר ראה הספר אור שבוע לפני פשיטת הרגל של ליהמן-ברדרס. הפעם פסקו כמה מבקרים שאני נביא.

לא הייתי היחיד שראה את הנולד אך איש לא התייחס לדבריו. הכלכלן ג'יימס גלבריית אומר שרק שמונה או עשרה מאלף עמיתיו הבחינו במה שעתיד להתרחש. הוא כתב: "זה כתם נורא על המוניטין של המקצוע. ישנם אלפי כלכלנים. רובם המכריע מלמדים. רובם המכריע מלמדים מסגרת תיאורטית שהתגלתה כחסרת ערך מיסודה". אם כלכלן יוצא נגד עמיתיו, מדוע אנו, בתקשורת, לא עושים כך יותר?

היום כולנו חרדים ומבוהלים מהקצב המהיר של התפשטות המשבר הגלובלי. הספר "ביזה" עוסק בשלושה היבטים שלו: בתעשיית המשכנתאות והחברות של וול-סטריט; ברגולטורים שלא הפעילו רגולציה; ובתקשורת שלרוב שיתפה פעולה עם כל אלה. לא זו בלבד שבשנים 2002–2007 נערכו מעט מאוד תחקירים על שיטות הפעולה הגזלניות של הסאב-פריים, אלא שארגוני תקשורת קיבלו מיליארדי – כן, מיליארדי – דולרים הכנסות מפרסום מחברות הלוואות וחברות אשראי מפוקפקות. עברנו מחשיפה למכירה.

אחד ממקורות ההכנסה הראשיים של עיתונים הוא מודעות נדל"ן והלוחות למיניהם במוספי סוף-השבוע. בקהילות מסוימות הפכה תעשיית התקשורת לזרוע השיווק של תעשיית הנדל"ן. בערים מסוימות אתה יכול למצוא אפילו עיתונים שמקבלים נתח מההכנסות על עסקאות המבוצעות הודות למודעות שלהם; למעשה הם היו חלק בלתי נפרד מהשחיתות. לכן לא נערכה כמובן כמעט כל בדיקה של מה שמתרחש באותן שכונות שבהן רווחו הונאות בענייני משכנתאות ושבהן מי שלא יכלו להרשות לעצמם לקנות בתים, קנו אותם באמצעות משכנתאות מזויפות. היו עיתונים שעשו כסף ממכירת הבתים הללו.

לאחר פרוץ המשבר היה הסיקור באירופה טוב מעט יותר, אך לא היו כמעט דיווחים או שאלות על ההשקעות הגדולות שעשו בנקים באירופה ובאסיה בניירות ערך סאב-פריים, שרבים מהם התבססו על שיטות הלוואות מפוקפקות או מפלות. מאז קרסו כמה מהבנקים האלה או מחקו מיליארדי דולרים, משום שלניירות הערך "מגובי הנכסים" הללו לא היו למעשה ניירות ערך שאפשר היה לגבות אותם בהם. הם האשימו את האמריקאים במרמה – ויש אמת בהאשמה הזאת – אך גם עליהם חלה חובת הבחינה השקדנית, והיה עליהם להבין שהכסף שלהם מסייע להתנהלות הבזויה שהובילה למשבר העיקולים המשפיע על מיליוני משפחות.

במקום לעשות זאת התייחסו ארגוני תקשורת רבים לבעיה מנקודת מבט פוליטית, ורק לעתים רחוקות הודו בעצלנות ובסיקור שטחי. סורן קרן, פרשן בכיר של היחסים הטרנס-אטלנטיים בקבוצה למחקרים אסטרטגיים (Grupo de Estudios Estratégicos) שמרכזה במדריד, כתב: "התגובה הראשונית שנרשמה באירופה היתה בעיקר שמחה לאיד מהולה בשביעות רצון עצמית, כאילו הדגם הכלכלי ה'עדיף' של אירופה העניק לה חסינות מפני הצרות השוטפות את ארצות-הברית, אך לא זה המצב, והדבר גרר תגובה פופוליסטית צפויה לחלוטין; עכשיו מאשימים מנהיגים מכל קצות הקשת האידיאולוגית את ארצות-הברית בבעיות הפיננסיות של ארצותיהם, כאילו עמדות אנטי-אמריקאיות שכאלה יגנו עליהם מפני ההשלכות הפוליטיות של הבעיות האורבות מעבר לפינה. רבים באירופה קוראים לשים קץ לשליטה האמריקאית בכלכלה הגלובלית, ולהעניק, כמובן, תפקיד רגולטורי גדול הרבה יותר לאירופה".

המקור של מקצת האנטי-אמריקאיות הארסית ביותר נמצא, כרגיל, בגרמניה, ששם חגגו מגידי העתידות בתקשורת את נפילתה הקרובה של אמריקה. שבועון החדשות "דר שפיגל", למשל, פירסם תמונת שער שבה נראה פסל החירות כשהלפיד שלו כבוי. הכותרת: "מחיר היוהרה". בשער "די צייט" נראה הנשר הקירח צונח ארצה, נוצותיו מתעופפות לכל רוח, ובאחד מטלפיו הוא מחזיק בדגל האיחוד-האירופי. מאמר אחר ב"די צייט" נשא את הכותרת: "ארצות הברית: האם מעצמת-העל תלמד לרדת מהבימה?", והוא שואל: "כיצד תוכל ארץ הניצחון והאופטימיות להסתגל לחיים שלאחר הרגע האימפריאלי?". וכך הלאה וכך הלאה. גם פוליטיקאים גרמנים הצטרפו למקהלת ההשמצות נגד ארצות-הברית. שר האוצר פר שטיינברוק חזה כי "ארצות-הברית תאבד את מעמד מעצמת-העל במערכת הפיננסית העולמית" (הוא אמר גם: "המשבר הפיננסי הוא בעיקרו בעיה אמריקאית", אך כעבור ימים אחדים נאלץ לבלוע את הכובע כאשר ניסה, בלא הצלחה, להציל את קבוצת הבנקים הגרמנית למשכנתאות היפו).

"כולנו כָּשלנו"

על התקשורת הגלובלית מוטלת האחריות לסקר את המשבר בצורה טובה יותר ולהודות בחלקה בו. אינני מבקר התקשורת היחיד המעלה את הסוגיה הזאת. הווארד קורץ כתב ב"וושינגטון פוסט": "בעוד ארגוני התקשורת רודפים אחר סיפורים בלעדיים על קריסת וול-סטריט, הם מתמודדים גם עם שאלה מטרידה: מדוע לא הבחנו בה מבעוד מועד? 'כולנו כשלנו', אומר סטיבן גספרינו, לשעבר כתב ה'וול-סטריט ג'ורנל' ו'ניוזוויק'. 'לא הבנו שהדבר נוצר ומתפתח. כולנו נושאים באחריות במידה זו או אחרת'. בניין הקלפים הפיננסי הרעוע שקרס נבנה במידה רבה בגלוי, לעיני הציבור: בנקי השקעות שהתנפחו יתר על המידה, התנהלות מסוכנת של פאני-מיי ופרדי-מק, מכשירים מסוכנים למתן משכנתאות שנעשו לחלק בלתי נפרד ממערכת צללים בנקאית. כל אלה הופיעו בכתבות – ובכמה טורים חושפניים של גורמים מתוך המערכת – אך העיתונות הכלכלית לא יצרה תחושת חרדה אמיתית עד אשר המוסדות החלו להתמוטט."

העיתונאי הכלכלי לשעבר דין סטרקמן, החוקר עתה את העיתונות העסקית עבור כתב-העת לעיתונות של אוניברסיטת קולומביה, מסכים. הוא אמר לי: "העיתונות העסקית לא ממש קלטה ולא הבינה מה ניצב מולה, איזה שינוי דרמטי עבר על העולם, איזה שינוי עבר על תעשיית ההלוואות, ועד כמה יצאה וול-סטריט מכלל שליטה. לטעמי, היא איחרה מאוד לתפוס ולהעריך את השינויים במערכת הפיננסית ולהתמודד איתם". הוא אף מאמין שהיה קשר בין ההכנסות מפרסום ובין איכות העיתונות: "הם [העיתונות הכלכלית] עשו הון תועפות. גם בעניין זה היתה החמצה גדולה. זמן רב הושקע ב[דיווח על] אישים, ולא באופן שבו נוצרו ההכנסות הללו. ההחמצה הגדולה השלישית היא המצוקה הפיננסית הגוברת של המעמד הבינוני בכללו. הדבר המתסכל ביותר לטעמי היה סיקור ההידרדרות של חיי היומיום הפיננסיים של האמריקאים".

בלוג העורכים של האיגוד העולמי של העיתונים בפריז העלה את הנושא בנובמבר: "התקשורת אשמה שלא צפתה את המשבר הפיננסי הגלובלי, לא הבינה כראוי את הסוגיות שעל הפרק, ואפילו היתה לה יד בבעיות הניצבות לפנינו היום". הבלוג ריאיין אותי ואת העורך בפועל של ה"פייננשל טיימס", דניאל בוגלר. הוא מאמין שהתקשורת "מלבה את להבות המשבר".

באמצע אוקטובר בשנה שעברה ביקרתי בפריז וראיתי את המלה "Crise" מרוחה על כל שבועון, עיתון יומי ודוכן עיתונים. אלה היו החדשות הגדולות, ודעת הקהל הצרפתית חשבה ככל הנראה שממשלתה פועלת במהירות כדי להתגבר על המשבר. "לה-פיגרו" דיווח על שישים אחוזי תמיכה באסטרטגיה של הנשיא סרקוזי להזרים מיד כספים לבנקים, כדי לשים קץ ל"crise financier". בלה-דיפנס, הרובע המנופח הידוע כ"וול-סטריט של פריז", שבו שוכנים מרכזי הבנקים וחברות הביטוח, צילמתי ראיונות על רקע קשת הניצחון באופק. שם הרגיע אותי איש עסקים גרמני שהמשבר "יסתיים עד יום שני", שכן הממשלה שלו עסוקה במרץ בתדלוק – או תדלוק מחדש – של מנועי הקפיטליזם (כל זה בעוד הציבור בגרמניה פושט על חנויות הספרים כדי לקנות את ה"קפיטל" של קארל מארקס).

כאשר שאלנו צעיר אחד אם הוא מודאג, הוא לא ידע על מה אנחנו מדברים. הוא אמר שהוא ממש לא יודע מה קורה ופיקפק אם כל העניין ישפיע עליו, שכן יש לו כרטיס חיוב (Debit Card) ולא כרטיס אשראי. אחר קבע שהתרחיש הגרוע ביותר הוא "האטה". באירופה אין לנו הלוואות סאב-פריים, הרגיעו אותי. אולי, השבתי, אבל הבנקים שלכם מושקעים במוצרים המזויפים הללו, הם עשו מיליארדים ועכשיו מוחקים הכל. המשכתי בסגנון הראיונות הרגיל שלי, עם פקידים זוטרים שלא חשו צורך להציג את החברות שלהם באור ורוד. סטודנט לתואר שני המתמחה בבנק גדול שזה עתה החליף בעלים אמר לי שלמי שלא מבינים בענייני פיננסים אין מושג מה קורה ומה חומרת המצב. הוא הוסיף שגם החברות והתקשורת אינן מספרות את האמת. הוא תיאר את אווירת הפחד ואי-הוודאות השוררת בבנק שבו הוא עובד, הבעלים החדש עדיין לא השתלט על העניינים, ו"מי יודע כמה זמן נחזיק מעמד בעבודה". הוא דיבר על אקלים של תאוות בצע שהוביל מנהלים בכירים מעטים ומקושרים היטב לפעול בבועה משלהם ולצבור מיליונים לכיסיהם בלי להתייחס להשפעות שיהיו לכך על אחרים.

קשה לי להפנות אל התקשורת האירופית אותה ביקורת שאני מפנה לתקשורת המוכרת לי יותר, זו של ארצות-הברית. ראשית, נדמה שאני עולה לאוויר יותר באירופה, ברדיו, בעיתונות ובטלוויזיה. תקשורת ההמונים באירופה נראית מגוונת יותר וביקורתית יותר מזו האמריקאית, שמבקריה מדברים על קשר גומלין הדוק שבמהלכו נכנעו עיתונאים בעיתונים ובערוצי טלוויזיה חשובים לאתוס ולתרבות של עשיית הכסף והרכישות הפזיזות.

הנדריק הרצברג, עורך בכיר ב"ניו-יורקר", אמר לי לאחרונה: "אפשר לומר שהעיתונות הכלכלית שכבה עם, או היתה קשורה בקשר הדוק, עם המוסדות, כשם שכתבי המלחמה שלנו היו קשורים ליחידות צבא בעיראק. אבל אתה יודע, למקל הזה יש שני קצוות. אתה עלול ללקות ב'תסמונת שטוקהולם'. מצד אחד אתה מאמץ את השקפת העולם של מי שאתה קשור אליו, ומצד שני המציאות טפוחת על פניך, היא נגלית לעיניך בין אם אתה מדווח עליה ובין אם לאו, וכך אתה מקבל דיווחים מהסוג שקיבלנו בעיראק".

עיתונאים... הם באמת אשמים

הטענה הזאת נשמעה בבריטניה מפי העורך לשעבר של "אובזרוור", ויל האטון, היום מנכ"ל קרן וורק, בכינוס של סוכנויות ידיעות שהתקיים בספרד. בשיחת ועידה עם כתבים ועורכים האשים האטון את התקשורת בשותפות לדבר עבירה: "כולם, עיתונאים כלליים ועיתונאים כלכליים כאחד, אשמים בכך. כולנו שקענו בשיגעון הזה בחמש השנים האחרונות – בעוד שהיינו אמורים להיות טובים יותר בחשיפת המצב ובהתרעה מפניו. רוב העיתונאים החמיצו את ההידרדרות למשבר ולא הזהירו את הציבור. כולנו האמנו שמצאנו איזו אלכימיה, שהקפיטליזם השתנה, ונדמה לי שכולם נסחפו. אפילו הספקנים שבחבורה התקשו בסופו של דבר לשמור על הספקנות מול הצונמי של הכסף הקל לכאורה [...] איבדנו עשתונות, כולנו – עיתונאים ופוליטיקאים. השעֵינו את שיקול הדעת, ועכשיו אנחנו משלמים מחיר כבד, כבד מאוד".

העיתונות הבריטית התייחסה אל המשבר מבעד לעדשות אידיאולוגיות המזוהות עם כלי התקשורת השונים, אך בכמה מקרים חצתה קווים פוליטיים. ה"דיילי טלגרף", עיתון התומך להלכה בעסקים ובשוק החופשי – אויב הליברלים האטאטיסטיים והמארקסיסטים המכאניים – היה החריף והבוטה ביותר בנבואותיו על ארמגדון פיננסי. עד כדי כך שתקפו אותו על שהוא זורע אימים ואפילו אפוקליפטי בתחזיותיו. אלא שבעלי הטורים שלו דייקו לא אחת בהערכותיהם והקדימו את האחרים. מה שהחל כהתקפה אנגלופילית על וול-סטריט והאמריקאים ועל העדר הרגולציה הפך לבחינה מדוקדקת של אופני ההתנהלות הבריטיים בפרשת בנק נורתרן רוק ובעקבותיה. כל אלה בשעה שהעיתון הזה ואחרים החלו להתמודד עם השפעות המשבר על-ידי קיצוצים נוספים בכוח האדם וחיפוש אחר דרכים אחרות לצמצם את ההוצאות.

בפברואר גבתה ועדת חקירה של משרד האוצר עדויות מאישי מפתח בתקשורת החדשות, ובהם רוברט פסטון, העורך הכלכלי של ה-BBC, שפירסם כמה וכמה ידיעות בלעדיות בסתיו שעבר, בשיאו של המשבר הפיננסי. יחד איתו זומנו גם סיימון ג'נקינס, שכתב בעיתונו ה"גרדיאן" שהכתבים לכלכלה חייבים להיות מודעים יותר לאופן שבו הסיקור שלהם עלול להשפיע על דעת הקהל; עורך ה"פייננשל טיימס", ליונל בארבר; ועורך ה"דיילי מייל", אלקס ברומר. ועדת החקירה הודיעה כי תבחן אם על הכתבים לענייני כלכלה לנקוט יתר איפוק בתקופות של סערות בשוק ההון, והאם יש להטיל מגבלות גדולות יותר בתקופות כאלה. העיתונאים שזומנו היו בקיאים במצב; רבים אחרים לא. מוזר שלא נערכה כל בדיקה על העדר הסיקור ערב המשבר. נדמה כאילו לפתע פתאום הכל היה באשמת התקשורת.

מה פירושו של כישלון של התקשורת? כתבתי לג'ון גיטלסון, כתב ה"אורנג' קאונטי רג'יסטר" בקליפורניה, שהתפעלתי מאוד מעבודתו על סוגיות של הונאה במשכנתאות. בתשובתו הוא תלה את האשם בחוסר היסודיות ובמיעוט המקורות של התקשורת, בכך שהתקשורת שלנו קיצצה בתחקירים היקרים בגלל המשברים הפיננסיים. הוא ציין עוד גורם – החשש מפני תביעות משפטיות מצד עסקים הרוצים להשתיק או לדכא בכל מחיר "עיתונות שלילית" בתקופה שבה חברות עשירות רבות משקיעות ביחסי-ציבור מתוחכמים.

מה, אם כך, צריך לעשות? האטון קורא לתקשורת להציג שאלות קשות ונוקבות יותר, אך ייתכן שלא די בכך – עיתונאים זקוקים לחינוך, או לחינוך מחדש, בכל הנוגע לאומנויות האפלות של המוסדות הפיננסיים. בראיון שפורסם בזמן האחרון בבלוג העורכים של האיגוד העולמי של העיתונים, כתב העורך בפועל של ה"פייננשל טיימס", דניאל בוגלר: "חבל מאוד שהאוריינות וההבנה של אופן ההתנהלות ב'סיטי', ניהול חשבונות בסיסי וכיוצא באלה, קלושות מאוד בעיתונות הפיננסית".

בלילה שבו כתבתי את המאמר הזה שוחחתי עם עורך בכיר ב"ניו-יורק טיימס", העוסק בסוגיות של שיטות עבודה ואתיקה בחדשות. פתחתי את הביקורת שלי בטענה שלמרות כמה מאמרים חזקים ב"ניו-יורק טיימס", רוב העיתונים החמיצו את המהלכים שהובילו למשבר, בדיוק כפי שלא נהגו בביקורתיות הראויה בשלבים שהובילו למלחמה בעיראק. חשבתי שהוא יחלוק עלי. הוא לא. יש דיאלקטיקה עגומה בין הכשלונות הפיננסיים לכשלונות של התקשורת. אנו, העיתונאים, אולי איננו יכולים לעשות הרבה ביחס לכשלונות הפיננסיים, אך אנו חייבים להיות מודעים יותר לכשלונות שלנו עצמנו, ולהיות מוכנים לעשות משהו בעניין. אנו ניצבים בתום עידן בוש. בארצות-הברית אנו נכנסים לסדר פוליטי חדש. האם נצליח לבנות גם סדר תקשורתי חדש?

מאמר זה הוא גרסה מקוצרת של מאמר שראה אור בפעם הראשונה בכתב-העת לענייני תקשורת "Message". דני שכטר הוא עיתונאי חוקר, בלוגר ויוצר סרטים אמריקאי, עורך האתר מדיה-צ'אנל. ספרו החדש, Plunder: Investigating Our Economic Calamity, בהוצאת Cosimo, נמכר בחנויות הספרים המקוונות