שוב אוהדי לה-פמיליה מתנפחים הרבה מעבר למידתם, באדיבותה של התקשורת. אמירה אומללה של קפטן בית"ר ירושלים אבירם ברוכיאן, שנאמרה כביכול בעקבות איומים מצד האוהדים, זיכתה אותם במסע הופעות בעיתונים.
אחרי שספורט "ידיעות אחרונות" הקדיש השבוע שער וכפולת אמצע לארגון האוהדים החשוך של בית"ר, החליטו ב"מעריב" לספק מענה ציוני הולם וגייסו מצעד מרשים של אישים מהשורה הראשונה, פוליטיקאים ואקדמאים (ביניהם זאב ז'בוטינסקי הנכד, רובי ריבלין, בני בגין, רוני בר-און, נסים משעל, שלום קיטל, פרופ' אבי ריבקינד, יעקב אחימאיר ודני נווה), לעצומה בעד צירופו של "שחקן ערבי איכותי" לקבוצה. על פניו, יוזמה יפה. בעוד ש"ידיעות" סיפקו כתבה נטולת ביקורתיות על הארגון האלים, שחרף קיקיוניותו זכה לעמוד ראשי, כנראה משום שגזענים חמומי מוח נוטים לייצר ציטוטים מושכי עין – "מעריב" משך לכיוון השני, מה שנקרא עיתונות אקטיביסטית.
השאלה אם ואיזה מקום ראוי שיינתן בתקשורת לקולות קיצוניים, שמייצגים בעיקר קומץ הזוי שמצליח לשבש את החיים של הכלל, היא משמעותית בעיתונות בכלל, ובתחום הספורט במיוחד. עד לא מזמן נהגו בתקשורת הספורט להבליט כתובות נאצה שריססו אוהדים על חומות האיצטדיונים של היריבות (במיוחד לפני משחקי דרבי בתל-אביב), עד שהבינו שהפרסום רק גורם להאצת התופעה מצד חולי פרובוקציות ורעבי פרסום.
שער ספורט "ידיעות אחרונות", 23.11.09
מבחינת לה-פמיליה, יש לשער שחברי הקבוצה השיגו מה שרצו: מקום של כבוד על מפת התקשורת. שני העיתונים הגדולים סיפקו להם רוח גבית, גם אם זו באה מכיוונים מנוגדים, והנה הם במרכז המגרש, גם אם בשטח עצמו הם מייצגים בקושי את עצמם.
"ידיעות" ו"מעריב" החמיצו הזדמנות להציע בחינה ביקורתית של הפרשה, ובחרו, כל אחד מכיוון אחר, גישה פופוליסטית ושטחית לדיון בה. הראשון העניק במה מופרזת, שהיתה בבחינת לגיטימציה והעצמה לקבוצה הפועלת בשולי החוק, והשני נסחף לקלישאה הנגדית, תוך שהוא מצרף את עצמו להתרחשות ככוח פועל. השאלות המשמעותיות, הביקורתיות, נותרו מחוץ לתמונה.
פרשת לה-פמיליה היתה יכולה, למשל, להיות הזדמנות להיזכר בהיסטוריה של בית"ר, קבוצה שפועלת בעיר שלפחות שליש מתושביה הם ערבים, ובמדיניות של הנהלותיה ומאמניה לאורך השנים באשר לצירוף שחקנים ערבים. זו היתה יכולה להיות גם הזדמנות לברר כמה שאלות נוקבות (ואולי גם להביא כמה עובדות חדשות) על היחסים בין הקבוצה לאוהדים, על התערבות אוהדים בהחלטות מקצועיות של הקבוצה, ובכלל על קשרים בין ספורט לפוליטיקה. שלא לדבר על תחקיר מעמיק על קבוצת האוהדים האלימה, החל במקורות המימון שלה וכלה בפעילותה עד היום.
לפני שנתיים רעשה המדינה כשיואב גליצנשטיין, מאבטח במשחק כדורסל במלחה, איבד שתיים מאצבעות ידו לאחר שהרים חזיז שנזרק מהיציע. ב"ידיעות אחרונות" בחרו בגישה הפופוליסטית לעייפה ואירגנו מצעד ספורטאים בולטים שהגיעו במיוחד לצילום משותף ולחתימה על עצומה "די לאלימות". ב"מעריב" ויתרו במודע על האריזה הנוצצת, ועסקו במשך יומיים בדיון אמיתי ועמוק בנגע האלימות במגרשים. דיון לא קליל ולא כל-כך מושך, אבל לפחות לא סתם השמיעו בו סיסמאות מהשפה ולחוץ. עברו שנתיים, והבחירה השבוע של העיתונים לעסוק בתופעת הגזענות לא התקדמה לשום מקום. סתם לרכוב על הגל המתלהם, מכאן ומכאן, וחבל.
