לא חוכמה גדולה לרדת על דני נוימן. פרשן הבית של מחלקת הספורט בערוץ הראשון הוא שק חבטות קבוע של הצופים, ובצדק. מדובר באחד הפרשנים הגרועים של שידורי הכדורגל בישראל. כבר נכתב כאן שלא צריך להיטפל לכל טעות של הערוץ הראשון בשידורי המונדיאל. מגיע לאנשי רוממה כל הכבוד על התקופה הזו, שבה הפכו לערוץ ספורט, הפיקו אולפן כדורגל מקצועי, משדרים שניים-שלושה משחקים מדי יום, והכל חינם ובנדיבות.

אלא שנוימן אינו סתם טעות קטנה. נוימן – שמפרשן מדי יום משחק מונדיאל, האיש שעם ישראל ייאלץ להקשיב לתובנותיו בגמר ב-11 ביולי, כשלערוץ הראשון צפוי רייטינג חלומי – הוא תקלה גדולה. ברוממה מודעים היטב לבעיה. "למרות המחמאות מקיר לקיר על האולפן ועל השידורים, אין אצלנו תחושה של התעלות, בעיקר בגלל דני נוימן", אמר השבוע אחד מאנשי הערוץ ל"עין השביעית".

נוימן, 55, הוא אחד משחקני העבר הגדולים של בית"ר ירושלים. הקריירה שלו כמאמן לא נסקה מעבר לכמה קבוצות קטנות. בשנה החולפת היה יועץ ומקורב לגומא אגייאר כשזה הפך לספונסר של המועדון. ניגוד העניינים הזה לא גרם לנוימן, וגם לא לערוץ הראשון, לפסול אותו מלפרשן את משחקי בית"ר. ואכן, לא פעם הוא נשמע הרבה יותר כאוהד נלהב מאשר כפרשן חסר פניות.

נוימן זוכה שלא בטובתו לקונסנזוס נרחב, מטור-דעה ועד טוקבק, באשר למעמדו כפרשן המשמים/הרדוד/הבנאלי ביותר. טוקבקיסטים עצבניים במיוחד הציעו לטכנאי רוממה, במקום לחפש פתרונות להחלשת רעש החצוצרות באיצטדיונים, למצוא את הכפתור שישתיק את הפרשן. הסבריו למתרחש על המגרש רדודים וצפויים, הוא נוהג לתאר מה שכל אוהד ממוצע רואה ומבין לבד, שפתו קלישאתית ועילגת, הוא חסר השראה וחוש הומור, ואוסף המגרעות הזה פוגע כל-כך בחוויית הצפייה שגם מופע קאלט אין כאן.

בניגוד לפוליטיקה או ביטחון, תחומים שבהם פרשן יכול להסתפק בעובדות היבשות כדי לסבר את אוזני הצופה, רוב צופי הכדורגל בקיאים ברזי המשחק, צופים בשידורים רבים, קראו מוסף ספורט או שניים באותו יום, מתכתבים בפורומים, ולמעשה הם פרשנים-זוטא בזכות עצמם. צריך הבנת משחק מעמיקה ויכולת לתרגם אותה לשפה אטרקטיבית כדי לחלץ מהם הנהון הסכמה או הערכה.

פרשן הכדורגל של היום צריך להציע זווית יצירתית, אם במחשבה מקורית ואם באישיות צבעונית, כדי להצדיק את זמן האוויר שהוא נושם. מכאן שהאתגר של ספינת הדגל של משחקי המונדיאל – הערוץ הראשון – באיתור הפרשן האולטימטיבי היה גדול במיוחד.

שני הפרשנים האחרים של הערוץ הראשון למונדיאל עונים פחות או יותר על הציפיות. שלמה שרף, שנחשב לפרשן הלאומי, אמנם מספק לרוב פרשנות בסיסית עד שטחית, אבל הוא אמוציונלי ומעורב, ולא מותיר את הצופים שווי נפש כלפיו. הפרשן השני, רן בן-שמעון, מרוויח את היומית בכל שידור: מקצועי, רהוט, שנון ובעל הומור.

לנוימן אין דבר משותף עם השניים הללו. דבריו הסתמיים נזרקים שוב ושוב לחלל ומותירים את הצופים אדישים. דווקא הפרשנות שנותן לפעמים השדר שלצדו, מאיר איינשטיין, מעמידה את נוימן בצל ומוכיחה כמה הוא מיותר. גם הכימיה בינו ובין איינשטיין, בן זוגו במונדיאל, היא הפחות טובה לעומת שני הצוותים האחרים (עמית הורסקי ורן בן-שמעון, רמי וייץ ושלמה שרף), המנהלים שיחה קולחת, לעתים מעניינת, כולל פינג-פונג של הקנטות.

ולא שנוימן לא מנסה. הוא מקפיד להשתמש בשמו של השדר שלצדו כמעט בכל משפט: "תשמע מאיר...", "כשיש הגבהה מהסוג הזה, מאיר...", "וממרחק כזה, מאיר, גם אתה מבקיע...", "כדור קשה מאוד לעצירה, מאיר...", "איזה כדור גדול, מאיר, הוא הכניס לו". מלה קבועה נוספת ברפרטואר שלו היא "כמובן" ("שישה חילופים בהרכב צרפת, וסיסה בחוד כמובן"), בין אם היא מתאימה ובין אם לאו. יש דוגמאות רבות לפרשנויות נוימניות חסרות משמעות כמו "בסך-הכל 90 דקות, צפוי לנו משחק פתוח לגמרי, כל נבחרת יכולה לנצח".

כפרשן אין לנוימן שום אג'נדה, שום תפיסה רוחבית של המשחק שהוא מלווה, שום מחויבות לאבחנה שסיפק קודם. בדקות הראשונות בהתמודדות בין פורטוגל לצפון-קוריאה, למשל, אמר: "צפון-קוריאה אותי לא מפתיעים. אתה יודע מה? בהחלט קבוצה לגיטימית לגמרי. יש הרבה מחשבה במשחק שלהם. אין במונדיאל הזה נבחרות חלשות". בסיום המשחק, שבו הובסו הקוריאנים 7:0, הוא זיגזג בלי למצמץ: "זו קבוצה לליגה למקומות עבודה, בדיחה עצובה, אין דברים כאלה".

בין הקלישאות הממוחזרות שלו אפשר למנות את "בלילה הכדור רץ מהר יותר" או "הדשא קצת רטוב, מעניין אם השחקנים נעלו סטופקס", והרגעים הקומיים שהוא מספק לעולם אינם באשמתו:

איינשטיין: "דרום-אפריקה זקוקה עכשיו לניצחון 0:4 כדי לעלות לשמינית הגמר".

נוימן: "ואם ינצחו 0:3?".

איינשטיין: "אז הם לא יעלו".

לפעמים נדמה שאין מנוס מהסבר קונספירטיבי להחלטת הערוץ הראשון להפקיד בידי האיש הזה את התפקיד הבכיר. מי יודע, אולי מנהלי הערוץ סבורים שהדרך ללבו של הצופה עוברת דרך האגו שלו. הרי כל אחד יחוש שלעומת נוימן הוא ידען יותר, מקורי יותר, צודק יותר, ובכלל, צופה שישחרר בערב קיטור על נוימן יהיה למחרת אזרח רגוע יותר. אבל פתרון אחר לחידה הזאת סיפק לא מכבר נוימן עצמו, כפי שיתברר בהמשך.

נוימן החל את דרכו התקשורתית לפני כעשר שנים ב"שירים ושערים" ברשת ב', אחר-כך הפך לפרשן הערוץ הראשון, תחילה כפרילנס ובהמשך כעובד רשות השידור. לפי הידוע, ששי אפרתי, מנהל מחלקת הספורט, שלא העריך את כישוריו של נוימן, ניסה להזיז אותו מתפקידו, ללא הצלחה. למעשה מחלקת הספורט של רוממה תקועה עם פרשן שהיא אינה חפצה בו, אבל מחויבת להעסיק אותו, ובמציאות התקציבית הנוכחית גם לא יכולה להביא אחר במקומו.

בראיון שהעניק ל-nrg ערב נסיעתו למונדיאל, תקף נוימן את מבקריו הרבים: "אותי אף אחד לא יכול ללמד כדורגל. את הניסיון שיש לי, להרבה אחרים אין. אנשים מלכלכים סתם, לדעתי מקנאה, מצרות עין. קשה להם לקבל שבית"רי, ליכודניק מירושלים, נמצא בעמדה כזאת כפרשן הכדורגל של הערוץ הראשון. כואב לאנשים? שישתו מים קרים. אין לי בעיה עם הביקורת אם היא עניינית. אבל לא אם יגידו ש'הוא לא פרשן, הוא לא מבין כלום'. ראיתי בכמה מקומות שכתבו שאני עילג. אני בז לאנשים האלה, אני לא רואה אותם ממטר, לא סופר אותם".

בכתבה מאת רז שכניק ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות", לפני כשלושה חודשים, פורסם כי ששי אפרתי רצה את מאיר איינשטיין ואת אבי רצון בגמר המונדיאל, אלא שמישהו מלמעלה קבע שנוימן הוא זה שיהיה שם. בכתבה הוזכר שמו של רובי ריבלין, יו"ר הכנסת וידיד של נוימן, כאיש שדאג לפרשן הבית של הערוץ הראשון.

"ההחלטה", נכתב בכתבה, "התקבלה מעל ראשו של ששי אפרתי". בתגובה לאותה כתבה נוימן אישר, למעשה, את הדברים: "אם הוא (אפרתי) לא רוצה אותי כפרשן במונדיאל, זה עצוב מאוד. אבל אם אתה אומר שבכל זאת אהיה במונדיאל, כנראה שהיה מישהו בכיר יותר ברוממה שרצה שאהיה שם".

התנהלויות מהסוג הזה מזכירות לנו מדוע הציבור רוחש כל-כך מעט אמפתיה לסכנת המוות המרחפת מעל הערוץ הראשון, גוף שנוהג כאילו לא למד כלום, ושלמרות הפיחות הבכלל לא זוחל במעמדו, ממשיך להתנהל ככלבלב של בעלי השררה. ועל כך הפרשן דני נוימן היה אומר: מי שאוכל אותה לבסוף, מאיר, זה ציבור משלמי האגרה. 

לתגובות: yegerm9@walla.co.il