הפרומואים ל"עובדה" הבטיחו סרט שיציג אבי נמני שלא הכרנו. פורומי האוהדים רגשו, אילנה דיין ספגה איומים, פורסם שהוצמדו לה מאבטחים, נמני יצא בקריאה להימנע מאלימות, ופרקליטו איים בתביעת דיבה. כל הקדימון הזה דישן היטב את קרקע הרייטינג, ורק הכלה לא הגיעה לטקס. הסרט "כוח נמני", שהבטיח לחשוף מנגנון של פחד ואלימות, איכזב בענק. הסרט כשל במבחן האמינות כבר בתחילתו, כשאילנה דיין אמרה: "הוא (נמני) טווה רשת של קשרים שדרכה עבר רק הצד המואר שלו, וכל השאר נשאר בחושך. עד היום".
בשבוע שבו פורסם כי "עובדה" עלולה לרדת מלוח המשדרים של ערוץ 2, "כוח נמני" עשה לה יחסי-ציבור גרועים במיוחד. הביקורות קטלו ללא רחמים, בעיתונים ובאתרים. רון קופמן, "ישראל היום": "חלטורה במיטבה". עמיר פלג, "ידיעות אחרונות": "נראה כמו עבודת סיום של תלמיד תיכון". אלון עידן, "הארץ": "אילנה דיין יצאה מדממת משדה המוקשים". אביעד פוהורילס, "מעריב": "עיתונות הספורט לא נפלה מהכיסא". שלומי ברזל, "הארץ": "מביך". דורון ברגר, טלספורט: "בושה וחרפה של עיתונות". אבי רצון, "מעריב": "קשקוש בלבוש". פז חסדאי, וואלה: "'עובדה' התגלתה שוב כבלוף יומרני". זה נמשך גם ביום ראשון, כשהעיתונים כתבו על התיקו של מכבי תל-אביב בשבת, ועל הדרך המשיכו ללעוג ל"עובדה" עם כותרות כמו "אוי אילנה", או "עוד דקה נשוב".
מתוך הכתבה "כוח נמני" של התוכנית "עובדה" (צילום מסך)
הבעיה של הסרט (שהכינו אריק וייס וגלעד טוקטלי) לא היתה רק בלעיסת חומרים ממוחזרים. השאלה שניקרה בי לאורך התוכנית היתה, מדוע "עובדה" נטפלת לפרשה ישנה דווקא עכשיו? מה הקשר בין תקופת נמני השחקן ב-2003 לימינו אלה? הקישור להווה יכול היה להיות העובדה שנמני מאמן מכבי תל-אביב, ולמרות כמה הפסדים מביכים, אחד מהם בדרבי התל-אביבי, האוהדים לא דרשו את ראשו, מה שהיה קורה מן הסתם אם היה מדובר במאמן אחר. וגם: האם נמני מאמן משום שראשי המועדון חוששים מתגובה אלימה של האוהדים? האם הופעלו עליהם לחצים מצד גורמים עברייניים שלא יעזו לגעת בנמני? הסרט לא עסק בכך כלל, אלא המשיך לנקר בשקדנות באותה ערימה ידועה של גרוטאות. אולי שם, בתחתית, יתגלה קצה חוט שיחשוף כי מדובר, חלילה, בראש מאפיה אכזרית עם 3,000 חיילים בטריבונה.
אפשר לסכם את הסרט גם דרך המקרה של העיתונאי חיים שדמי, אוהד מכבי תל-אביב, שביקר את נמני באותה תקופה בחריפות ובאומץ, ושילם על כך בתקיפה פיזית. התוקפים מעולם לא נתפסו, וגם אם ייתפסו, הדגישה דיין, "זה לא ישנה, בעוד חצי שנה תחול התיישנות על האירוע". על הסרט "כוח נמני" חלה התיישנות כבר כעת.
כשהתבררה חולשתו של הסרט, נשמו עיתונאי הספורט לרווחה. סרט שהיה מפרסם גילויים חדשים באמת היה מעמיד אותם באור לא סימפטי: שנים שהם מסקרים את נמני ואת מכבי תל-אביב, והם לא ידעו ולא שמעו. לא פעם תקפתי את הפסיביות של עיתונות הספורט בתחום התחקירים, וממילא מדובר בעיתונות שמרביתה איננה בנויה להתמודד עם תחקירי עומק מבחינת כוח אדם ומשאבים.
שני כותבים אף נגעו בנקודה הזו. אביעד פוהורילס כתב: "התחושה שלי, גם כאחד שהתראיין לכתבה וגם כאחד שעשה בעצמו לפני שנתיים סרט על אבי נמני, היא שבמאי 'עובדה', כמוני, התקשו מאוד למצוא מרואיינים אמינים שיצליחו לפזר את הערפל סביב הבחור הזה". שלומי ברזל: "הסרט גרם לעיתונות הספורט להרגיש הרבה יותר טוב עם עצמה. חקרנו, בדקנו, פירסמנו וידענו גם לעצור כשלא היו לנו החומרים הנדרשים. מתסכל, אבל הגון".
מהבחינה הזו "עובדה" לא רק שהזיקה לתדמית שלה עצמה, היא גם העניקה סוג של הכשר לתקשורת הספורט, שיכולה לטעון להגנתה: אם אחד ממעוזי התחקירים בארץ לא מסוגל להרים תחקיר ברמה, מה בדיוק רוצים מאיתנו?
נגד גזענות, אבל יש גבול
מלחמת ה"פרסום ראשון" באתרים היא בדרך כלל בזויה, ובעיתונים היא סתם מגוחכת. הנה הקטע התורן מעולם הנייר, והפעם "ידיעות אחרונות" מול "מעריב", במה שנראה כחימום לקראת המלחמה האמיתית: מי באמת פירסם ראשון את דבר מועמדותו של לואיס פרננדס למאמן הנבחרת.
וזה הסיפור: "מעריב" פירסם ביום חמישי שעמית בן-שושן, שחקן בית"ר ירושלים, יועמד כנראה לדין פלילי על הסתה לגזענות (צולם כשהוא שר עם האוהדים "אני שונא את הערבים"). ב"מעריב" הדגישו כי ההחלטה של הפרקליטות עקרונית, אבל לא סופית.
ב"ידיעות" של אותו שבוע עסקו רבות באלימות של אוהדי בית"ר, כולל שער שקרא לספונסרים של המועדון לא להיות שותפים לקבוצה כזו. כתב האישום המתגבש נגד שחקן בית"ר יכול היה לשרת את הקו הלוחמני של "ידיעות" נגד הנעשה בבית"ר. הבעיה הקטנה היתה הפרסום הבלעדי ב"מעריב". ב"ידיעות" בחרו למחרת לנסות לקעקע את הידיעה אצל המתחרים: "בסביבתו של בן-שושן הביעו אמש כעס רב נוכח הפרסומים השונים לפיהם פרקליטות מחוז ירושלים החליטה להגיש נגד השחקן כתב אישום", ועוד ציטוטים שונים שניסו להעלים את הסיפור.
נוסף לכך, כקונטרה לחשיפה ב"מעריב", הביאו ב"ידיעות" צילום כותרת שלהם מהיום הקודם, שבישרה כי שמעון הדרי הוא המועמד המוביל לתפקיד מאמן הפרו (pro) בבית"ר. מדובר למעשה בעקיפה של תקנון ההתאחדות, שכן למאמן הקבוצה, דוד אמסלם, אין תעודה כזו ולכן הוא אינו יכול לעמוד על הקווים במשחקי הקבוצה. זהו נוהג פסול שהשתרש אצל כמה מהקבוצות, המשתמשות במאמנים בעלי ההסמכה הדרושה כעלי תאנה למאמניהם שלא עברו את הקורס הזה. דבר דומה קורה גם במכבי תל-אביב; גם לאבי נמני אין תעודת פרו.
אז מה יש לנו פה? עיתון גדול שקורא להילחם באלימות ובשחיתות, אבל כשהוא מופתע מהמתחרה שלו, הוא מתבלבל. את הידיעה שמשרתת את הקו האנטי-גזעני שלו הוא ניסה להכחיש ולגמד, בעוד שבידיעה המכשירה את השרץ בבית"ר הוא דווקא התגאה.
בקטנה
פרויקט "הגביע הקדוש" של ספורט "הארץ", לקראת המונדיאל, הצליח לשכנע את עורכי העיתון להגדיל את המוסף לשמונה עמודים בימי שלישי. אחרי המונדיאל מומלץ לעורך הספורט לייצר פרויקט חדש, כדי שההיקף לא יצנח חזרה לארבעה עמודים בלבד.
לתגובות: yegerm9@walla.co.il