כל עורך אתר שואף לפרסם את הידיעה שתכה הכי הרבה גלים, תגרוף את נתוני הצפייה הכי גבוהים, וכמובן תככב בצמרת התגובות. הטוקבקים, בתורם, עושים טוב למספר הכניסות לאתר. לכן אתרים רבים אינם בוחלים בספורט הקפיצה לנומך, או בהתפלשות בסנסציות ובספקולציות מרעישות, העיקר לעשות גלים בשלולית.
nrg מבית "מעריב" אינו יוצא דופן מהבחינה הזו, מה עוד שמדובר באתר שנלחם בשיניים על מקומו בעשירייה הפותחת. למדור הספורט של nrg אין כתבים משלו, אין תוכני וידיאו, הוא דל וחסר משאבים, אבל יש לו טקסטים של כמה מטובי הכותבים בעיתונות הספורט, וביניהם מושך אש מקצועי כמו אבי רצון. אמנם רצון כבר אינו הפרובוקטור הגדול משנות השמונים והתשעים, אבל עדיין הוא בעל טור נפיץ ונקרא. טבעי שרבים ירצו להגיב לו, אלא שיש בעיה קטנה: רצון הוא אתרוג בספורט nrg (ביטוי שבספורט "מעריב" נוקטים בתדירות גבוהה למדי ביחס לשחקנים או מאמנים שאסור לגעת בהם). האתרוגיות של רצון מתבטאת בכך שהוא בעל הטור היחיד ב-nrg שלקוראים אין אפשרות להגיב למאמריו. מדוע אסור להגיב? כי אבי רצון לא מסכים.
לפני שאמשיך, גילוי נאות: גם כותב שורות אלו חסין מביקורת בתגובות, וזאת משום שאתר "העין השביעית" נטול טוקבקים. הסיבה לכך טכנית בלבד, ובמערכת האתר פועלים לשינוי המצב. אישית, אין לי בעיה לקרוא כל ביקורת עלי, גם אם היא ארסית ומתלהמת. אין גם שום הצדקה עניינית או מוסרית לדרוש מניעה של מגיבים מלבקר את הטורים שלי. מבקר חייב לדעת להיות מבוקר. החסינות שלי מפני טוקבקים היא טכנית, של אבי רצון היא אגואיסטית.
איפה הטוקבקים?
בתחילת הדרך של ספורט nrg דרש רצון לא לאפשר תגובות לטוריו, מאחר שרבים תקפו אותו אישית ולא עניינית. במערכת סירבו, ולבסוף החליטו שלא לפרסם את טוריו. כשהתחלף העורך של מדור הספורט, חזרו טוריו של רצון לאתר, לאחר שהובטח לו כי הטוקבקים יעברו סינון. אלא שגם הסינון לא השביע את רצונו. לפני שנה עוד אפשר היה לקרוא בין התגובות לטוריו השתלחויות כמו "תגיד רצון, איזה חומר אתה לוקח?", "צבוע", "נשבר לנו לשמוע אותך" ועוד. בסופו של דבר לרצון נשבר, הוא הלך למי שהלך, דרש את מה שדרש, וב-nrg מונעים מהקוראים את האפשרות להגיב לטוריו.
רצון הוא אבי הז'אנר המתלהם בתקשורת הספורט. בעל סגנון בוטה, שמפטר וממליך, מייעץ וממליץ, מטיף וצועק. מדור הספורט של "חדשות" בעריכתו הקפיץ את הצהוב לשיאים שלא נודעו עד אז. בהמשך בנה קריירה יפה מביקורות ארסיות במיוחד. זכורות בעיקר ירידותיו הקשות על שלמה שרף, מאמן הנבחרת, בזמן שרצון היה פרשן הערוץ הראשון. תמוה ומקומם שאדם המרשה לעצמו להשתלח באחרים בסגנון צעקני, מרושע, לפעמים תוך כדי רמיסתם, חס על כבודו, חושש ממה שיאמרו עליו ואינו מסוגל להתמודד עם ביקורת. זו בפירוש סתימת פיות, קו המנוגד לכללי השיח הבסיסיים ביותר באינטרנט. לרצון מותר לצעוק על מאמנים ושחקנים ולרדת לחייהם, ומהקורא נמנעת הזכות להגיב, להעמיד אותו על טעויות, לסתור את דבריו או סתם לומר לו "ליכלכת". רצון יוצא קטן מאוד מהסיפור הזה. עורכי nrg יוצאים קטנים עוד יותר כשהם מעניקים את הפריבילגיה הזו דווקא לאחד מגדולי התגרנים בשוק.
אגב, באין אפשרות להגיב בטוקבקים באתר "העין השביעית", מר רצון מוזמן, באם ירצה, להגיב לטור הזה במכתב למערכת או בטור משלו. אני מתחייב לא לדרוש מהעורך לצנזר דברים שייכתבו עלי.
4 קטנות
כמה כמה. הפריוויו של "ידיעות אחרונות" ביום שישי לקראת המשחק בין ישראל למולדובה עסק בספקולציות למקרה שהנבחרת תנצח, זו של יוון תסיים בתיקו ואילו שווייץ תפסיד, הכל כדי שישראל תעלה בכל זאת למשחקי ההצלבה. מרוב חישובים שכחו שם להגיש לקורא את הדבר הכי בסיסי והכי מתבקש: טבלת הבית.
(צילום מסך: ערוץ הספורט)
בהרכב חסר. שירלי בר-דיין סיקרה עבור ערוץ הספורט משחק אימון בין מכבי תל-אביב לעירוני ראשון-לציון. בדיווח צוין כי מכבי תל-אביב שיחקה בהרכב חסר, אבל עד כדי כך שהיו לה רק עשרה שחקנים בהרכב? ומה עם ההרכב של ראשון? אמנם רק בליגה השנייה, אבל בטח גם לה יש כמה אוהדים שנכנסים לאתר ערוץ הספורט ורוצים לדעת מי שיחק.
אוחנה? אין דבר כזה. נבחרת הנוער הפסידה בשני משחקים במוקדמות אליפות אירופה, וב-ONE התעלמו מקיומו של המאמן אלי אוחנה. לא הזכירו אותו במלה, לא לטוב ולא לרע. לא בסיקור שני המשחקים וגם לא בפריוויו לקראת משחקי הנבחרות הצעירות. מאמני נבחרת הנערים, לעומת זאת, קיבלו אזכור, כולל תמונה. ב-ONE נוהגים תמיד בענייניות כלפי אלה המסוכסכים עם מנהלת התוכן, אופירה אסייג.
שדר שלילי. יאיר גלילי, חוקר תקשורת במכון וינגייט, חושב שמועצת הכבלים והלוויין נכשלה בהסדרת שידורי הספורט.
לתגובות: yegerm9@walla.co.il
תגובה, 13.10: להעמיד דברים על דיוקם / בירנית גורן
גילוי נאות א': עזבתי את nrg מעריב לפני כחודשיים, ואין לי כל אינטרס כזה או אחר לקום להגנת העיתון ו/או האתר. גילוי נאות ב': אין לי שום קשר עם אבי רצון, וגם לגביו אין לי כל אינטרס כזה או אחר לקום להגנתו.
ולמרות כל האמור לעיל, אני חשה צורך להעמיד דברים על דיוקם בכל הקשור למאמר מאת שלמה מן, התוקף את אבי רצון על סירובו כביכול לאפשר פרסום תגובות לכתבותיו המתפרסמות באתר nrg מעריב.
אינני יודעת דבר לגבי ההיסטוריה של אבי רצון ואתר nrg מעריב, אך בתקופה שבה הייתי העורכת הראשית של האתר, מינואר 2008 ועד אוגוסט 2009, אבי רצון לא דרש מעולם – ממני או מעורכי הספורט – לפרסם את מאמריו ללא תגובות באופן גורף. ההחלטה לחסום את האפשרות להגיב למאמריו היתה שלי, ועל דעתי בלבד.
למעשה, עד מרץ 2009 התפרסמו טוריו של רצון עם תגובות כמו בכל כתבה אחרת באתר (לדעתי זו הכתבה האחרונה פרי עטו שפורסמה עם תגובות). אלא שצירוף אירועים – בכללם קיצוץ בכוח האדם של האתר ומדור הספורט בפרט; גידול משמעותי במספר הגולשים והתגובות באתר; כמו גם שינוי בשיטת הסינון של הטוקבקים (תגובות של משתמשים רשומים החלו להופיע אוטומטית, ללא סינון) – גרם לקושי אמיתי ביכולת המערכת לשמור על רמה מינימלית של התבטאויות בתגובות.
רצון, כשם ששלמה מן כותב, אכן מושך אש. יותר מהרגיל. סינון והסרה של תגובות במאמריו הפכו לאתגר בלתי מוצדק לטעמי, וכשנכשלנו במשימה פעם אחר פעם – הרמתי ידיים. מינון התגובות הבלתי ראויות לפרסום היה גבוה מדי מכדי שאוכל להצדיק את ההשקעה שתאפשר פרסום תגובות ראויות (או סתמיות, לצורך העניין).
אבי רצון עצמו, יש לציין, כותב ל"מעריב" ולא ספציפית לאתר nrg. הוא לא בחר איך ומתי מאמריו יתפרסמו באתר. ועם זאת, רצון עצמו התלונן בפני רק פעמיים במשך 18 החודשים שהייתי באתר על תגובות שהופיעו במאמריו – בשני המקרים (שביניהם הפרידה שנה) תלונתו היתה מוצדקת בכל קנה מידה, חוקית ומורלית. ובשני המקרים הוא התלונן על תגובה או תגובות ספציפיות – הוא מעולם לא ביקש ממני לחסום תגובות באופן גורף, כאמור, ומעולם לא התנה העלאת מאמריו בחסימת תגובות.
עם כל אהבתי לדיאלוג עם הקוראים והבנתי את תרבות הדיבור שהטוקבקים יצרו באינטרנט בישראל, אינני חושבת שאתר צריך לאפשר תגובות באוטומט רק משום שבלעדיהן יראה אנטי-דמוקרטי, בוודאי כשאינו יכול להבטיח רמה נאותה של התבטאות. חופש הדיבור אינו, אחרי הכל, מטרייה אוטומטית לכל קללה ודיבה שגולש פלוני מרגיש צורך להקליד, גם אם מדובר בתגובה לכותב פרובוקטיבי בעצמו כמו אבי רצון.
בירנית גורן