פיטוריו של אבי נמני מאימון מכבי תל-אביב, שהוגדרו בכמה מכלי התקשורת כ"רעידת אדמה", היו זעזוע גם לחלק ניכר מעיתונות הספורט. אין אח ורע לקשר שנוצר בין כוכב-העל ובין רבים מהעיתונים והעיתונאים. יחסים חמים, מלאי כבוד הדדי ותן-וקח. לפני כמה שנים שאל נמני את אחד העיתונאים אם הוא רוצה שיסדר לו ג'וב ב"ידיעות אחרונות"; סיפור שמלמד לא רק על דינמיקת העבודה שלו עם עיתונאים, אלא גם על העוצמה שהיתה לו. נמני למד משהו ממאמנו וידידו אברם גרנט, שעד היום מחזיק בכיס כמה עיתונאים.
עיתונאי ספורט הם גם אוהדי קבוצות, וככאלה הם מזדהים באופן רגשי ועמוק עם הדמויות שהם מסקרים. נמני השחקן היה אייקון שהערצת אוהדים עיוורת הפכה אותו לגדול יותר מהמועדון עצמו. העיתונות הצטרפה מרצון לפסטיבל ההאלהה. נמני היה שחקן בעל חוכמת משחק גם במגרש התקשורתי. הוא פלירטט עם עיתונאים בצורה אינטליגנטית ומתוחכמת, ואלה גמלו לו בעיתונות מפרגנת, החל במפגני גלוריפיקציה אחרי נצחונות וכלה בהנמכת גובה הלהבות אחרי הפסדים.
גם קרבתו לעבריינים היתה סוג של תעודת ביטוח. נכתבו נגדו מדי פעם טורים נשכניים, אבל העיתונאים שהיו איתו במגע ישיר הקפידו לשמור בצמר גפן על המקור הבכיר. לפני כשנתיים פורסם ב"כלכליסט" כי חברת סיקור בדקה את הקשר בין החשיפה התקשורתית שקיבלו חמישה מאמנים ובין המיקום של קבוצותיהם בטבלה. אף שמכבי תל-אביב דורגה אז בתחתית, ניצח נמני במספר הפרסומים החיוביים שלושה מאמנים שקבוצותיהם דורגו הרבה מעליו. מפתיע? לא את מי שיודע איך העניינים עובדים.
ב-ONE הוא זכה כל השנים ליחס של וי.איי.פי. כשעורכת התוכן אופירה אסייג ערכה לפני שלוש שנים מסיבת יום הולדת ראוותנית בהשתתפות עשרות שחקנים ומאמנים, נמני בא לתת כבוד. ב-ONE לא שכחו. גם בערוץ הספורט נזהרו בכבודו. לפני כמה חודשים נרשם ברוגז בין הצדדים בעקבות פרסום ראיון עם שחקן שנזרק מהקבוצה ופתח פה על נמני. המנג'ר החרים לכמה שבועות את הכתבת שירלי בר-דיין וסירב להתראיין לערוץ. לבסוף, איך לא, נערכה סולחה. רק על "הארץ" וספורט וואלה אפשר לומר, בזהירות, שכתבו על נמני בלי לעשות לו חשבון.
שער ספורט "ידיעות אחרונות". 5.1.11
לפני כשנתיים וחצי פרש נמני ממשחק והפך לסמכות המקצועית הבכירה במכבי תל-אביב. התוצאות של הקבוצה לא היו משהו. הכישלון נרשם על שמו של המאמן שעבד תחתיו, רן בן-שמעון, שפוטר אחרי שהאוהדים שתו לו את הדם. נמני, שהביא אותו והיה הממונה עליו, יצא זכאי. יום אחרי שנמני העביר אימון ראשון בקבוצה, פורסמה ב"ידיעות אחרונות" כתבת תחקיר על מאמנים מליגות נמוכות שעובדים ללא תעודה ובכך עוברים על חוק הספורט. את נמני, שהפך למאמן בכיר בליגת-העל בלי תעודה, לא הזכירו באותה כתבה. גם בהמשך נמנעו מלהציק לו בעניין הזה.
נמני פתח את העונה הנוכחית עם תקציב חלומי של כ-100 מיליון שקל שקיבל מהבעלים הנדיב, אבל התוצאות היו מאכזבות. הקש ששבר היה משחק ההפסד לקריית-שמונה בבלומפילד לפני כחודשיים. לראשונה נפרץ הסכר, וכמחצית מאוהדי הקבוצה העזו למרוד וקראו לו ללכת הביתה. זה היה הרגע שבו אוהדי נמני בתקשורת הבינו שגם הם יכולים להרים ראש. פתאום עיתונים פרו-מכביסטיים ונגועים בנמניניזם, בעיקר "ידיעות" וקצת "מעריב", העזו יותר. כמו קופים שמזהים את האריה מזדקן ונחלש, ויורדים מהעצים למשוך לו בזנב.
חיים שדמי, עיתונאי ובמאי, הוא היחיד שזעק כל השנים "המלך עירום". שדמי עשה זאת גם כשנמני היה בשיא כוחו, ושילם על כך כשהותקף ב-2003 על-ידי אלמונים בסמטה חשוכה ליד בלומפילד. "אם בארץ היתה עיתונות אמיתית", הוא אומר, "לא הייתי עובר את התקיפה. אם היתה עיתונות שכותבת את האמת, הכתיבה שלי על נמני לא היתה חריגה".
לשדמי בטן מלאה על יחסה של העיתונות לנמני. "בעיתונות הספורט אתה מוצא זיכוך של כל התכונות השליליות שיש בעיתונות בכלל: העדר ביקורתיות, אימוץ שפת הממסד, התרפסות בפני שררה. הכול שם. המקרה של נמני הוא קיצוני בעיני כי יש כמה אקסיומות שאיכשהו השתרשו הפוך ב-180 מעלות. העובדה שנמני הפך לסמל של מכבי, העובדה שנמני הוא השחקן הכי גדול של מכבי, העובדה שנמני יכול להיות מאמן. כשאתה רואה איך העיתונות טיפלה בנמני, זה תיאטרון האבסורד. לא ברור לי עד היום אם העיתונאים האמינו למה שהם כתבו עליו, שזה בעיני חמור, או שהם לא האמינו והמשיכו לכתוב, שזה עוד יותר חמור.
"אופן הסיקור של נמני היה תהליך הדרגתי שהשיק לתהליך שעברו האוהדים: הפיכתו לסמל. עיתונות בריאה היא לא עיתונות שכותבת שמכבי תל-אביב הפסידה לפתח-תקווה בגביע הטוטו, אלא עיתונות שמקדימה בצעד את הסביבה, שמבקרת תופעות שליליות ויודעת להצביע על בעיות ותופעות פסולות. אבל כאן אין דבר כזה. בחברה בריאה ומוסרית לא יכול להתקיים עיתון כמו 'ישראל היום'. בעיתונות ספורט בריאה ומוסרית לא יכולה להיות תופעה כמו אופירה אסייג. אבל שני המקרים קיימים. ב-1998 נמני חזר למכבי מספרד, והוצג כאיש שיביא את הגאולה למרות שכל מי שהבין קצת כדורגל ידע שנמני גורם נזק לקבוצה. אני כתבתי את זה כבר אז, ולא כי אני חושב שאני בנאדם חכם במיוחד. מספיק היה לראות כל מה שקורה סביב אבי כדי להבין שיש כאן משהו לא בריא".
מתוך הסרט בערוץ 10
בעונת 2002 העז המאמן ניר קלינגר להושיב את נמני על הספסל, והארץ געשה. שדמי טוען שהעובדה שהמהלך הטריוויאלי תפס כותרות ראשיות נוצרה באשמת התקשורת, שליבתה את האש. בהמשך, כשקלינגר החזיר את נמני לשחק ופירגן לו אחרי אחד המשחקים בציטוט שנלקח מהטריבונה, "אבי נמני הוא המלך", ציטוט שנועד להרגיע מעט את היצרים, פירשה זאת התקשורת כהודאה בטעות של המאמן בלי להבין את הניואנס.
לפני כשנתיים וחצי שודר בערוץ 10 סרט תעודה של אביעד פוהורילס, כתב "מעריב", על השנה האחרונה של נמני כשחקן ("להיות איתך אבי נמני"). שדמי אומר ש"בסרט הזה גם לני ריפנשטאל היתה גאה". פוהורילס, שכתב ביום שאחרי פיטורי המנג'ר כי "נמני איבד את הבושה מזמן", הגיב: "ריפנשטאל היתה קולנוענית גדולה, שאם לא היתה לה את האפשרות להנציח את המשטר הנאצי, לא היינו יכולים לראות היום את הסרטים החשובים שהביאה משם. כך שאני לא יודע אם שדמי מחמיא לי או לא. לעצם העניין, קיבלתי הזדמנות לעשות סרט על נמני. הוא לא קבע לי תנאים מוקדמים, אבל ידעתי שכל מה שאביא מעולמו הסגור יהיה בונוס. גם מערכת תחקירים עשירה כמו 'עובדה', שניסתה לעלות על נמני, יצאה בשן ועין. אני לפחות הייתי הראשון שהביא את יוסי הררי להגיד שהוא חבר שלו. זה לא היה סרט סגידה לנמני, אלא סרט שהציג את הסגידה, ולא באתי לסרט כחבר של נמני או כאוהד שלו".
פוהורילס מכחיש קשר בין ההיצמדות שלו לנמני לאופן הסיקור שלו בעיתון: "העורך שלי, יואב גולן, שאל אותי אם הסרט ישפיע על הכתיבה שלי, ועניתי שנעמיד את זה במבחן המציאות. כתבתי על נמני מה שרציתי. שהוא לא צריך להיות מנג'ר, שהוא לא צריך לשבת על הספסל, שמכבי תל-אביב לא נראית טוב. העובדה שהוא הפסיק לדבר איתי מדברת בעד עצמה".
נמני יורד מהבמה הספורטיבית כשעדת עיתונאים נוהרת אחריו בניסיון לקבל גמול על הלויאליות כלפיו - ראיון שבו ישפוך את הכול. נמני הוא עדיין המלך, נמני מוכר עיתונים והעיתונאים מכרו את נשמתם למלך. שדמי מביט עליהם בבוז: "לא ראיתי אותם כותבים כל השנים את הסיפור האמיתי על נמני. אתה לא יכול לקחת את מכבי תל-אביב בפרספקטיבה של 14 שנים, ולהגיד שנעשתה עבודה עיתונאית ראויה. אי-אפשר.
"אגיד עוד משהו: התחקיר על נמני ב'עובדה' ספג ביקורות קשות מפני שהוא לא חידש הרבה לעיתונאי הספורט. אבל הסרט היה מכוון לקהל הרחב, ויותר משהתחקיר הזה סיפר על נמני, הוא סיפר על העיתונות. אילנה דיין שמה לעיתונאי הכדורגל מראה מול הפנים ואמרה להם, אם הדבר הזה צמח תחת הידיים שלכם, זו בעיה. זה כמו סיפור קצב. פתאום עיתונאים רבים יודעים שקצב הטריד מינית. אבל איפה הם היו כל השנים?".
עוד על התנהלות התקשורת בפרשת פיטורי נמני - בכתבה מאת פז חסדאי בוואלה.
בלי אנרגיה
יניב טוכמן, "מעריב", היה העיתונאי הראשון שידע על פיטוריו של נמני. כך לפחות על-פי מה שפירסם למחרת האירוע, כשתיאר את שיחתו עם נמני יום קודם: "אתמול סמוך לאחת בצהריים שוחחנו בטלפון. המנהלים של מכבי תל-אביב לא ענו לטלפונים. באוויר היתה תחושה שמשהו עומד לקרות. נמני אמר שהוא לא שמע דבר, סיפר שבשעה שלוש יש אימון אחרי הבומבה שהם קיבלו ממכבי חיפה שלשום. שם, אמר, בטח יבין לאן נושבת הרוח. ואז, תוך כדי הדברים, אמר שיש לו שיחה מחו"ל ושאמתין על הקו. דקה וחצי הוא שוחח בצד השני, וכשחזר אלי הוא ירה: 'זה היה גולדהאר, הוא פיטר אותי'.
"המחשבה הראשונה היתה על עוד תרגיל של נמני, על עבודה בעיניים שמטרתה למתוח את העצבים, שממש תכף יצחקק את צחוקו חושף השיניים. אבל זה לא קרה. 'טוב, אני צריך לדבר עם יוסי מזרחי (המאמן) ולעדכן אותו', אמר וניתק".
לטוכמן היה יתרון ניכר של זמן על פני הקולגות שבו היה יכול להצליב מידע ולפרסם לפני כולם. לא ברור מה עשה בדקות האלה, אבל nrg החמיץ את אחד הסקופים הגדולים שלו, שהיה יכול להעניק לו זריקת אדרנלין ולהפוך את מדור הספורט המנומנם שלו לרלבנטי יותר. nrg עלה רק שני, אחרי ONE, בסיפור שהגיע בסופו של דבר לעיתונות בהודעה רשמית של המועדון.
לתגובות: yegerm9@walla.co.il