לפני כחודש נתקל גדעון הוד, השדר הוותיק של קול-ישראל, במוסף המונדיאל של "ידיעות אחרונות", שם פורסמה כתבה מאת עמיר פלג תחת הכותרת "מילון המונדיאל השלם". האות ה' כללה את שמו, ושלפה מנבכי ההיסטוריה את אחד האירועים המשעשעים והמוזרים בשידורי המונדיאל. סיפור שהוזכר פעמים רבות ב-28 השנים האחרונות בחידוני טריוויה ובפורומים שונים, והפך לאגדה פיקנטית הלועגת לשלומיאליות ולחפיפניקיות של שדרי הרדיו.
וכך נכתב במוסף "ידיעות": "הוד גדעון. 1982. ראש מחלקת הספורט בקול-ישראל שידר מספרד לרדיו את המשחק בין הונגריה לארגנטינה, ובעיצומן של הפרעות בשידור הטלוויזיוני טען כי מסתירים לו. עם סיום הטורניר התבררה הפשלה הרדיופונית: הוד, כראש המשלחת, איפשר לאנשיו לשדר כשהם צופים במשחקים דרך מסך הטלוויזיה בבתי-מלון. כבודו הודח מתפקידו, ובצדק, במיוחד בהתחשב בעובדה שאז עוד לא היה HD".
הוד, השבוע: "הייתי בהלם כשראיתי שככה כתבו עלי. זה נושא שלגבי די רגיש, במיוחד לנוכח חוסר האמת בדברים. אני כבר מ-82' רגיל לאגדה המטומטמת הזו ששידרתי מהמלון, אבל זה בפירוש לא נכון. איך ייתכן ששידרתי ממלון כשכל היום הייתי במרכז השידורים של המונדיאל במדריד? תשאל את יואש אלרואי [אז מנהל מחלק הספורט בטלוויזיה], שהיה איתי שם 18–20 שעות ביממה".
מסע קצר שערך "העין השביעית" במנהרת הזמן העלה שהאמת, כדרכה, מתעקשת לחמוק מבין האצבעות כולן. לכל אחד מגיבורי הפרשה גרסה משלו באשר להתרחשויות, וממרחק של כמעט שלושים שנה, מזדקרת בעיקר העובדה שהבלגן חגג, אז כהיום. היו מי ששילמו מחיר כבד על חוסר המקצועיות של פרנסי הרשות, והיו מי שהצליחו לחמוק בין הטיפות. להלן ראשומון האירועים.
שלושה שדרים של קול-ישראל נסעו למונדיאל בספרד ב-1982: גדעון הוד, דני דבורין ורמי יצהר, מלווים בשני טכנאים. הוד, מהגדולים שבשדרי הרדיו הישראלי, שקולו נשמע גם כיום, כשהוא בן 76, בפינות הספורט השונות, בשעתיים בקול-המוזיקה (כולל החידון המוזיקלי המיתולוגי) וב"פנינים לשבת", שימש אז ראש דסק הספורט בקול-ישראל. תפקידו בכוח היה האחראי והמפיק הראשי. הוד התמקם במגדל השידור הבינלאומי החדיש שהוקם במדריד במיוחד לכבוד המונדיאל. דבורין שידר מהעיר אליקנטה ויצהר מסביליה.
היחסים במחלקת הספורט היו עכורים. קנאות, מלחמות אגו וחתרנות הביאו לנתקים ממושכים ומעיקים בין עובדים במחלקה. שיאם של התככים הללו היה בפרשת המונדיאל 1982. העיתונאי יהושע שגיא אף כתב על כך בפירוט כמה חודשים לאחר מכן ב"חדשות הספורט", תחת הכותרת "תככים מאחורי המיקרופון". 28 שנה אחרי אותה פרשה, היא עדיין מעוררת בקרב המעורבים אמוציות המחלצות מהם איחולים הדדיים, אוף דה-רקורד כמובן.
שדרי קול-ישראל היו מצוידים באקרדיטציות שאיפשרו להם כניסה לאצטדיונים ולמרכזי השידור, אבל עמדת שידור מהיציע עצמו היתה סיפור אחר. מתברר שלפני המונדיאל ההוא נדרשו כל תחנות הרדיו, לראשונה בהיסטוריית הטורנירים, לשלם עבור זכויות שידור. אל רשות השידור הגיעה כמה חודשים קודם לכן דרישה למקדמה בסך 40 אלף דולר. לטענת הוד, הוא כלל לא ידע עליה. "רק כשהגעתי למדריד ניגש אלי שר האוצר של המשחקים ושאל אותי איפה הכסף. אמרתי לו שאני לא יודע על מה הוא מדבר. צילצלתי לקול-ישראל בירושלים, ואמרו לי שהם לא יודעים על זה. נראה שהמברק נשלח לטלוויזיה ולא לרדיו, ושם כנראה זרקו את זה לפח".
עלותה של עמדת שידור רדיופונית במגרשים היתה 2,500 דולר למשחק, סכום שהיה למעלה מכוחו של קול-ישראל, שגם כך עדיין לא התאושש מטראומה כספית שחווה שנתיים קודם: לפני אולימפיאדת מוסקבה ב-1980 שלח קול-ישראל לרוסים תשלום מראש עבור עמדות השידור. בהמשך החרימו מדינות המערב, ובהן ישראל, את המשחקים, אבל הכסף נשאר במוסקבה ולא הוחזר מעולם.
בניסיון להתגבר על המכשול של העדר עמדות שידור מהיציע, ניסו יצהר ודבורין לאלתר חלופות, כמו שכירת טלפון בעלות של 60 דולר (מדובר בטרום עידן הסלולר) כדי לשדר מאחורי גבם של המארגנים. יצהר: "הצלחתי לאלתר לעצמי פעם עמדת שידור בפרוטקציה, אבל אמרתי שאם לא יארגנו לנו עמדות מסודרות, אני חוזר הביתה. אשתי היתה אמורה ללדת בדיוק באותם ימים".
קול-ישראל דיווח מהמונדיאל חמש פעמים ביום. הדיווחים של דבורין ויצהר עברו למרכז במדריד, משם העביר אותם הוד לירושלים. הימים ימי מלחמת שלום-הגליל, שפרצה כשבוע לפני פתיחת המשחקים, והטרנזיסטורים היו אביזר חם בחזית. משחקי השלב המוקדם לא הועברו בשידור ישיר, אבל דקות הסיום נכנסו אונליין ליומן המונדיאל בשעה 18:45. מאחר שקול-ישראל לא שילם, כאמור, על עמדות השידור, הוחלט כי השדרים יהיו רשאים לשדר תוך צפייה בטלוויזיה. על העובדה הזאת אין חולק.
ארגנטינה-הונגריה 1982. ברטוני מבקיע (צילום מסך)
הוד טוען כי הורה לשדרים להעביר את דיווחיהם ממרכזי השידור באצטדיונים (שמהם אי-אפשר לראות את הנעשה במגרש עצמו), שבהם היו כמה מסכים וקווי טלפון חופשיים. נותרה השאלה, מי החליט לחסוך לעצמו גם את הנסיעה לאצטדיון, יצהר או דבורין.
לפי האגדה הרווחת, אחד מהשניים שידר את דקות הסיום בין ארגנטינה להונגריה (1:4) בשידור חי מהמלון. לפתע היתה הפסקת חשמל, והשדר הלחוץ טען בשידור ש"מסתירים לו".
גדעון הוד: "בפירוש לא אני הייתי זה ששידר מהמלון. התפקיד שלי היה להיות במרכז השידורים במדריד, לקבל מהשדרים את הדיווחים ולהעבירם לירושלים. מי ששידר מהמלון היו השניים האחרים. תחשוב על הנבזות שהם משדרים מהמלון ולא מהמגרש. פתאום היתה חשיכה, ובמקום להגיד את האמת, שיש הפסקת חשמל, מישהו אמר שמסתירים לו. זו היתה הברקה שקרית".
רמי יצהר: "אף אחד לא שידר מהמלון, כל הסיפור הוא אבסורד. קודם כל, בשלב המוקדם של הבתים לא היה ברדיו שום שידור ישיר, זה החל רק מרבע הגמר. לא אני ולא דבורין נדרשנו לשבת במלון. ב-82' היו טלוויזיות זעירות שחור-לבן שמרצדות. נראה לך שאני כשדר מסוגל לשבת מול מסך כזה ולזהות שחקנים? זה לא כמו היום, שאתה יכול לשבת באולפן בתל-אביב ולשדר משחק בחו"ל כשיש לך עשרים מסכים. כל הסיפור מופרך והגיע הזמן לשים לזה סוף. זה התחיל מזה שגדעון הוד רצה לצאת למונדיאל בכל מחיר בתור מפיק, והעלים את העובדה שרשות השידור צריכה לשלם אגרות. אני ודני דבורין נאלצנו להסתדר בכוחות עצמנו כי לא שילמו על עמדות שידור".
גדעון הוד טוען שהוא לא ידע על דרישה כזו לתשלום.
יצהר: "הוא מכחיש שראה אותן? אני הייתי איתו בדיוק בחדר בתל-אביב כשהוא קיבל את הדרישה לתשלום והחליט להעלים את הטפסים האלה".
הוד: "זה שקרן שאין דומה לו. רק בספרד שמעתי על הדרישה. אני מוכן ללכת על זה למכונת אמת. כל מה שהוא מנסה זה למחוק עובדות כדי להוריד את עצמו מהסיפור. הוא לא שידר מהחדר במלון? ודאי שהוא שידר משם".
יצהר: "לא אני ולא דני שידרנו מהמלון. לא היה מצב שמישהו שידר בספרד 82' משחקים מהמלון. לא היה, באחריות. תנפץ את השטות הזו כי אין פה כלום. לא היו מספרד שידורים חיים של משחקים ברדיו, מעולם לא ישבנו שעתיים במלון ושידרנו משם. אין דרך בעולם שאפשר לשדר ממלון. אם כבר הסתירו למישהו זה לגדעון הוד, שהיה בלובי של מלון. אז הסתירו לו והוא לא היה צריך לומר את זה, אבל זה שטויות, מה כאן הביג דיל? הסיפור היחיד שיש פה זה המחדל של גדעון ששיקר. בדו"ח הבדיקה הפנימית צוין שאני ודבורין סבלנו, ואלמלא היוזמה שלי דרך קשרים שלי עם עיתונאים בעולם, ספק אם אפשר היה להגיע לרמת שידורים ראויה".
דני דבורין: "אני לא רוצה להתייחס לסיפור ולפתוח פצעים ישנים. זה עבר, זה נעשה, ואני לא חושב שאחרי כמעט שלושים שנה צריך לדבר על דברים שיכאיבו לאנשים".
הפרשה היתה נותרת בין כותלי קול-ישראל, אלמלא נחשפה ביומון המיתולוגי "חדשות הספורט". בידיעה הראשונה בעניין שפורסמה ביומון ב-20.6.82, ללא חתימה, אישר דובר הרדיו אז, אריה אלפר, כי כמה מהמשחקים לא שודרו כמקובל באמצעות קווי שידור מסודרים מהאצטדיונים, אלא באמצעות טלפון וצפייה בטלוויזיה.
שבועיים לאחר מכן קיבל הסיפור רוח גבית משליח העיתון, שאול אייזנברג, שהגיע לברצלונה לקראת השלבים המכריעים. ב-6.6.82, תחת הכותרת "זה רדיו זה?", כתב אייזנברג: "שערורייה ובושה למדינת ישראל. קול-ישראל שיגר לספרד שלושה שדרים ושני טכנאים ל-35 ימים בסכומים של אלפי דולרים, ואני שואל את עצמי על מה ולמה?". על השידור מהמלונות כתב: "זהו שיא הגיחוך. האם לא היה יעיל יותר ונוח יותר ופחות מביש לשדר את המשחקים בנוחות מהבית?".
רמי יצהר (צילום: עידו קינן, חדר 404, cc-by-sa)
אייזנברג, השבוע: "אני בא למשחקים ופוגש את רמי יצהר, ורמי בא אלי ואומר שהוא תקוע כי אין לו קווי שידור והוא צריך בגלל זה להישאר במלון ולשדר משם. הוא אמר לי שאפרסם את זה, כדי שתקום קול צעקה ואולי בגלל זה יסדירו את העניין מיידית. היה לי בתא העיתונות טלפון על השולחן, שהעיתון שכר, ונתתי לו לשדר כמה משחקים. אחרי שהסתיים המונדיאל, 'חדשות הספורט' קיבלו חשבון של כמה אלפי דולרים, שלחנו אותו לרשות השידור וקיבלנו מהם את הכסף".
אז רמי יצהר שידר מהמלון?
"בוודאי, הוא אמר לי את זה. גדעון ישב במרכז השידורים במדריד, ומי שישב חלק מהזמן במלון זה רמי. נדמה לי שהוא היה יחד עם עוד כתב של הרדיו בערבית".
ומה עם הסיפור שאחד השדרים צעק שמסתירים לו?
"לא חושב שהיה דבר כזה. זה נשמע לי כמו בדיחה".
חודש וחצי לאחר תום המונדיאל דרש ח"כ דן תיכון ממבקר המדינה לחקור את התנהלות משלחת רשות השידור למשחקים. דרישתו באה גם בעקבות דברים שאמר סלומון מוניר, כתב הטלוויזיה בערבית, בראיון לאלי עזור ב"חדשות הספורט". מוניר סיפר כי המשלחת הישראלית היתה מנופחת ואף גדולה מזו של ה-BBC, וטען כי קופח בשידורים. מוניר לא דייק מבחינת מספרים, בלשון המעטה. צוות הטלוויזיה הישראלי מנה 11 איש בלבד, לעומת יותר ממאה של ה-BBC. אבל הניצוץ הזה הספיק לח"כ תיכון לקפוץ על העגלה ולדרוש בדיקה מקיפה.
מנכ"ל רשות השידור, טומי לפיד, מינה ועדת בדיקה פנימית בראשות יועצו, נקדימון רוגל. בספטמבר 1982 פורסמו הממצאים. "נאנסו השדרים לשדר משחקים ממסכי טלוויזיה ביתיים או מחדר במלון, או לשדר מטלפונים לא תקינים בלי תצפית נאותה על המגרש", נכתב. רוגל קבע כי ההכנה המוקדמת היתה לקויה ומרושלת וכתוצאה מכך נפגעו השידורים. החלק הטלוויזיוני של הדו"ח שיבח את ההתנהלות וקבע כי המשלחת נוהלה על-ידי יואש אלרואי בצורה מקצועית וקפדנית.
הוד שילם את המחיר כשהודח מתפקידו כראש דסק הספורט. בדו"ח נכתב על הוד: "הוא בעל כישורים מעולים כשדר ספורט, אך חסר כישורים מינהליים". הוד מגלה השבוע: "בדיון בקול-ישראל גדעון לב-ארי (מנהל הרדיו) אמר: 'גידל (שם חיבה להוד), יוצא מהכלל, עבודה נהדרת'. אבל טומי לפיד כתב לי פתק וביקש שאקח אחריות ונגמור עם זה. חשבתי לעצמי, מה אני צריך את כל הבלגן הזה, וסגרתי עניין. ממילא לא רציתי לנהל את האנשים האלה, גם ככה בקושי דיברתי איתם. אז פיניתי את הדרך".
במבט לאחור, שאול אייזנברג קצת מצטער: "אז עוד לא הבנתי שברגע שאני מפרסם את זה, אני בעצם מחסל את גדעון הוד. אני רק רציתי לעזור להם. אם הייתי יודע איך זה ייגמר, הייתי כותב את הדברים אחרת. אני וגדעון היינו עד אז חברים טובים, נסענו המון ביחד. אני עשיתי טובה גדולה לקול-ישראל, וגדעון אחר-כך לא דיבר איתי במשך שנים".
אחד מאנשי רשות השידור לשעבר מסכם: "עבור גדעון זה סיפור עצוב. הוא שדר מוכשר, רציני, עיתונאי מהמעלה הראשונה. הוא לא היה צריך להתעסק בהפקה. ברשות השידור עשו ממנו אישיו, אבל איפה היו טומי לפיד וגדעון לב-ארי? איזה כלים הם נתנו לגדעון? איזו בקרה היתה עליו? הם אשמים לא פחות בפרשה העגומה הזו".
הוד, השבוע: "הסיפור הזה הרחק מאחורי, אבל בכל פעם הוא צץ ועולה על סמך שמועות וחצאי זכרונות. זו גניבת דעת לומר שאני שידרתי מהמלון, לא יכולתי להסביר לכולם את הסיפור וכולם שטו והתגלגלו למציאות דמיונית. אני כבר אדיש לזה, ובכל זאת ברגע שמישהו כותב עלי ששידרתי מהמלון, זו פגיעה בי. לפחות אני שמח שאנשים יודעים מי אני. 55 שנה ברדיו, שידרתי את כל משחקי מכבי, הוציאו שני תקליטי משחקים עם השידור שלי, זכיתי לאהדה ולאמון, עשיתי עריכות ברמה גבוהה, שידרתי המון אינפורמציה טובה ומדויקת. אז מצאו אותי אשם באיזה עניין מינהלי, זה צריך לזעזע אותי? כולם יודעים מה אני שווה. חבל שאחרי כל זה מה שאני מקבל בסוף זה שאני משדר מחדר במלון".
אז מה, הסתירו או לא הסתירו? נסעו לספרד בתום לב רק כדי לגלות ברגע האחרון שהשידור מהאיצטדיונים עולה כסף, או שידעו מראש והחליטו לנסוע בכל זאת, מצוידים בתרבות היהיה-בסדר? הרבה חורים נותרו בסיפור הזה, שעולה ממנו תמונה עגומה של גוף ממלכתי, עם מנגנון ביורוקרטי עצמאי, שפעל, ואולי עדיין פועל, כמו מכולת שכונתית של חמולה מסוכסכת.
לתגובות: yegerm9@walla.co.il