כל שמערכת המשפט נעשתה מקצועית יותר, ככל שמשפט צדק נתפס תלוי יותר בהקפדה על דקדוקי נוהל, דיני ראיות, זכויות העומד לדין, תקינות החקירה הנגדית - כך התרחקה עשיית המשפט מכיכר העיר. אם במערכות המשפט באירופה הקונטיננטלית השאירה מורשת המונרכיה האבסולוטית מבני סמכות הייררכית, הרי שבמסורת האנגלוסקסית, בעיקר באנגליה ובארצות־הברית, בחברות שהצמיחו את הדמוקרטיות היציבות והמשוכללות ביותר בעת החדשה, נשמרה זיקה חזקה יותר למורשת הדמוקרטית של הכרעת הציבור באמצעות מוסד חבר המושבעים.

המושבעים בשיטה האנגלוסקסית שימרו את היסוד הפרקטי והסמלי של עקרון ריבונות העם. אך גם בשיטות משפט דמוקרטיות ללא מוסד המושבעים, המערכת המשפטית באה להכריע - לפי החוקים שהריבון חוקק באמצעות שליחיו - כדי להגן על הציבור מפני שרירות השלטון, מפני אזרחים המבקשים לפגוע בו, ולפעמים אף מפני הציבור עצמו ברגעים של התלהמות, הסתה ואיבוד שיקול דעת.

עם התפתחות התופעה של דעת קהל בחברת ההמונים המודרנית, בעיקר החל מן המהפכה הצרפתית, תהליך שהלך והתגבש באמצעות צמיחת העיתונות והתקשורת האלקטרונית - הפכה גם דעת הקהל למרכיב חשוב בתהליך עשיית הצדק בחברה. אולם בשל מקצועיות ההליכים המשפטיים, נוקזו סמכותה וכוחה העיקריים של דעת הקהל לשיפוט מוסרי ופוליטי של עבריינים - בעיקר עברייני הצווארון הלבן.

מצב זה יצר גם בישראל את התופעה שעבריינים שמערכת המשפט לא הרשיעה מחוסר ראיות, או מחוסר עניין לציבור, נוהגים לעשות שימוש באמצעי התקשורת כדי להכריז על חפותם. הם יוצאים אל הציבור כחתנים ביום חתונתם, בחיוך מלא שביעות רצון עצמית, ומטשטשים בעזרת יועצי תקשורת את ההבדל הגדול בין העדר בסיס לתביעה או הרשעה משפטית לבין חפות מוסרית. כשהציבור מוחה על התנהלות כזו בזירת התקשורת, קמים עליו אנשי שררה ועורכי־הדין המשרתים אותם וזועקים "הרפו, אל תהיו בית־דין של כיכרות!".

כשמדובר במעשים פליליים בין אדם לחברו, בדרך־כלל אין הציבור מתעורר להביע את דעתו וטוב שכך. אולם כשמדובר בהפרת אמונים, בשוחד, גניבה, במרמה וגם בעבירות מין של נשיא, ראש ממשלה, שר או חבר כנסת, הנפגע העיקרי אינו אדם פרטי אלא הציבור כולו. והוא זכאי לקבל את הסעד המשפטי נגד שליחיו הבוגדניים. לציבור יש עניין ישיר בענישה של מורשעי צמרת השלטון, באופן שירתיע ויגן עליו בעתיד.

במקרה של משה קצב, חש הרוב הגדול של הציבור שהסכם הטיעון שנעשה בשמו בחדרי חדרים אינו מספק לו את הסעד האלמנטרי, בנוסף לפגיעה באזרחיות שלכאורה היו באופן ישיר קורבן למעשיו. היועץ המשפטי לממשלה פעל בשם המדינה שאמורה לייצג את הציבור, ולכן רשאי הציבור להתכנס ולמחות על העסקה הבלתי סבירה שנעשה בשמו.

ראוי להדגיש: 30 אלף המפגינים והמפגינות בכיכר רבין נגד הסדר הטיעון עם קצב לא ביקשו שהכיכר תתפוס את מקומו של בית־המשפט בעשיית צדק. להפך, ההפגנה היתה בעיקרה ביטוי לרצונו העז של ציבור גדול להחזיר את התיק לבית־המשפט לצורך עשיית דין צדק.

צילום: רוני שיצר

כל מי שיכתוב את ההיסטוריה של התקופה הזאת בישראל לא יוכל להתעלם מן הנתונים הבאים: א. ממדי השחיתות המדהימים שנחשפו בצמרת השלטון זעזעו את הציבור ויצרו גל של אי אמון בפוליטיקה - תופעה שעלולה להביא לקריסת דמוקרטיה; ב. אנשי השררה הנחשדים בשחיתות, בסיוע עוזריהם וגורמים פוליטיים שמזמן רואים בדמוקרטיה ובעיקר בעצמאות בית־המשפט ובמעמדו המיוחד מכשול, יצאו במתקפה ללא תקדים על מערכת המשפט, זו שאמורה להגן על הציבור מפניהם; ג. חוקרים ומומחים רבים למשפט קונסטיטוציוני ולמדע המדינה הביעו חשש כבד מפני הנזק שעלול להיגרם לדמוקרטיה לאורך זמן, אם לא יינקטו אמצעים מיידיים לעצירת ההסתערות על מוסדות אכיפת החוק.

נקל להבחין שמי שמטיח בציבור ובתקשורת את ההאשמה בדבר "בתי־דין של כיכרות" הם בעיקר נציגים של קבוצה פוליטית מסוימת, שבאה להגן על המושחתים מפני דעת הקהל, יחד עם בעלי בריתה בימין הפוליטי והדתי הרואים בכך הזדמנות לקדם פרוגרמה של ערעור מעמדו העצמאי של בית־המשפט העליון.

אין ספק שהציבור הישראלי סובל מכשלונה של מערכת החינוך בהנחלת נורמות והקניית כלים של חשיבה עצמאית וביקורתית, כתשתית לאזרחות פעילה. עם זאת, הציבור הישראלי אינו מטומטם והוא מוצא לעצמו דרכים רבות ומגוונות להביע את תסכוליו ואת שאט נפשו ממנהיגות מושחתת וכושלת כזו הקיימת היום.

עד כה בלטה דווקא אדישותו של הציבור אפילו ביחס למעשי שחיתות שקופים לכל עין. יתר על כן, גם האינטנסיביות של העיסוק התקשורתי בשחיתות נוטה לייאש את הציבור ולא להובילו להפגנות בכיכר העיר. אף כי תפקוד אמצעי התקשורת הוא לעתים קרובות מדי מקומם ונקוב חורים, הם ממשיכים למלא את תפקידם בייצוג החוויה המצטברת של הציבור, חוויה שהיא פרי של ניסיון יומיומי ומידע ממגוון רחב של מקורות אלטרנטיביים.

עם זאת, אחטא לאמת אם אומר שהסכנה של בתי־דין מהירים, בכיכר העיר הפיזית או האלקטרונית, איננה קיימת. הסכנה הזאת לא היתה מעולם גדולה יותר מאשר בימים אלה, כשראש ממשלה, שר משפטים ומקהלת הנוהים אחריהם מנסים לקעקע את יסודות האמון, הכבוד והעצמאות של בית־המשפט העליון ומערכת המשפט כולה. לציבור הישראלי אין נטייה להיות שופט בכיכרות, אך אם תיהרס מערכת המשפט, יישאר בית־הדין בכיכר העיר כאלטרנטיבה היחידה, ואז תהפוך הדמוקרטיה הישראלית לאפיזודה היסטורית חולפת.

גיליון 69, ספטמבר 2007