ברצוני להעלות שלושה טיעונים מרכזיים, המבוססים על תיאוריות מתחום התקשורת הפוליטית, הנוגעים לסיקור ההתנתקות.

טיעון מס' 1: ערוצי החדשות אינם שמאלניים או ימניים, הם מעל לכל מסחריים

כאשר אנשים בישראל מדברים על התקשורת השמאלנית, הם מתעלמים לרוב מהעובדה שמטרת העיתונאים, בסופו של דבר, היא לייצר סיפורים מעניינים. לפעמים זה פועל לטובת השמאל, לפעמים לטובת הימין ולפעמים לא לטובת אף אחד מן הצדדים. כך למשל, למרות ההנחה הכללית כי ערוצי החדשות בישראל היו תומכים נלהבים של תהליך אוסלו, הם סיפקו בעיקר סיקור היסטרי ומעורר פחד של פיגועי הטרור הקשורים אליו. סיקור מסוג זה נתן יתרונות עצומים לאופוזיציית הימין. כפי שאחד הכתבים הסביר בזמנו: "העורך הוא מי שהולך לקדם אותי, לא שמעון פרס".

רצוי להתמקד בשני גורמים מרכזיים המשפיעים על כל סיפור חדשותי: מה מתרחש לפני המצלמות הזמינות ומי מוכן לדבר על כך. הימים הראשונים של סיקור ההתנתקות פעלו לטובת המתנחלים, משום שהדרמה הרצינית ביותר התקבלה על־ידי המראות מלאי הדמעות של מתנחלים הנגררים מבתיהם. המתנחלים היו בבירור הקורבנות בסיפורים אלה, ובתור שכאלו, ניתנה להם כמות עצומה של זמן אוויר כדי להשמיע את כאבם ואת כעסם. זה היה ברובו סיפור מאוד אישי, ויזואלי ורגשי עם מידה מזערית בלבד של הקשר פוליטי. סקר שפורסם בעיתון "הארץ" (16.08.05) התמקד בהשפעותיו של סיקור זה. 40 אחוזים מהנשאלים דיווחו כי התמונות שראו הגבירו את הזדהותם עם המתנחלים, ורק 16 אחוזים סיפרו כי התמונות הפחיתו את מידת האהדה שלהם כלפי המתנחלים.

השחקנים המרכזיים האחרים, הצבא והמשטרה, חיזקו במידה מסוימת את מסר הקורבנוּת על־ידי הדגשת הזדהותם הרבה עם כאב המתנחלים. ממשלת שרון והשמאל, אשר היו יכולים לספק זווית אחרת על ההתנתקות, בחרו רוב הזמן לשתוק או להתרכז בנושאים של "חוק וסדר". ימי ההתנתקות היו מעל לכל מאבק על לגיטימציה ציבורית, והיה ברור מלכתחילה כי הצד שישתמש ביותר אלימות, ייחשב מפסיד.

אחד האירועים המשמעותיים ביותר בהתנתקות לא צולם כלל, ולכן ממחיש כיצד גם אי נוכחות של מצלמות יכול להזיק לשחקן פוליטי. הדוגמה היא ילנה בוסינובה שהציתה את עצמה בלהבות (ומתה לאחר מכן) במחאה נגד ההתנתקות. אם אירוע זה היה מצולם, הוא היה מקבל תהודה בכל העולם ואולי הופך לסמל מרכזי של ההתנגדות. במקום זאת, מעט ישראלים היו מודעים לסיפור זה, והוא נחשב לאירוע שולי שנדחק לעמודים האחרונים של העיתונים.

צילום: אימג'בנק ישראל - גטי

טיעון מס' 2: כל השחקנים הפוליטיים המודרנים למדו את החשיבות של דבקות במסר והישארות בפוקוס. גורם חשוב להצלחה בתחום זה הוא היכולת לשלוט באירועים בשטח

אחת ההתפתחויות החשובות ביותר בתקשורת פוליטית ב־15 השנים האחרונות היא התחכום הגובר של שחקנים פוליטיים בהתמודדותם עם אמצעי התקשורת החדשותיים. זה כולל פוליטיקאים, לוביסטים וראשי תנועות. כאשר יריב פוליטי מבצע אסטרטגיה תקשורתית, ההתייחסות לכך תהיה כאל "מניפולציה על התקשורת" או "ספין", בעוד שכאשר שחקנים פוליטיים אהודים יבצעו אסטרטגיה תקשורתית דומה היא תכונה "עבודת דוברות מוצלחת" או "הסברה".

הצבא, המשטרה והמתנחלים היו מוכנים היטב להתנתקות. היתה להם מערכת ברורה של מסרים והם חזרו עליהם לכל אורך הנסיגה. המנטרה של כוחות הביטחון הסתכמה בשתי המלים אשר לעולם יתקשרו לאירוע זה: "נחישות" ו"רגישות". זה היה קמפיין יחסי־ציבור מוצלח באופן יוצא מן הכלל, שהיה מלווה בשטח בתמונות של חיילים ושוטרים שנראו בעלי סבלנות אינסופית וצער על כאבם של המתנחלים. העובדה שזה היה מתוכנן אינה מעידה על כך שהיה משהו "מזויף" בהתנהגות הזאת. זו היתה מדיניות מתוחכמת במיוחד, שהפיקה דימויים חיוביים בערוצי החדשות.

הצבא והמשטרה נהנו ממספר יתרונות על פני המתנחלים, אשר ניתן להפיק מהם לקחים כלליים יותר לעימותים מסוג זה. כוחות הביטחון הם ארגונים בעלי מבנה הייררכי ברור ומערך נוקשה של כללי משמעת. מאפיינים אלה מספקים להם שליטה טובה על התנהגות פקודיהם בשטח, דבר המאפשר להם העברת מסר קבוע והישארות בפוקוס. אין זה אומר שהצבא והמשטרה אינם יכולים לאבד שליטה – לדוגמה, כאשר אזרחים נהרגים – אך הסיכוי לכך הוא נמוך יותר מאשר בכל ארגון אחר. יתרון נוסף שכוחות הביטחון נהנים ממנו הוא שלעתים קרובות הם מלווים במספר רב של כתבים צבאיים ומשטרתיים, התלויים בהם לקבלת זרם מתמשך של מידע. הסידור הזה ללא ספק הוכיח את יעילותו, הן בפרסום הרב שניתן לתרגילי ההדמיה שנערכו לפני ההתנתקות והן בהחלטה השנויה יותר במחלוקת, להפיץ דיווחים מאיימים על הסבירות שתהיה התנגדות מזוינת בשא־נור ובחומש.

אמנם המתנחלים נהנו מרמה גבוהה בהרבה של ארגון ומשאבים בהשוואה לקבוצות מחאה אחרות בישראל, אבל לא היתה להם יכולת לשלוט באופן מלא על ההתרחשויות בשטח. רמת האלימות הגבוהה בכפר־דרום היא הדוגמה הבולטת ביותר לקושי הזה, והיא ככל הנראה מסבירה את החלטתם של מנהיגי המתנחלים להפעיל שליטה רבה יותר על האירועים בשא־נור ובחומש. היעדר שליטה מלאה ניכר גם בנסיונותיהם של כמה מתנחלים למשוך תשומת לב על־ידי העלאת דימויים מהשואה, במיוחד תמונות הילדים המייבבים היוצאים מבתיהם עם ידיים מורמות כשטלאים צהובים על חזותיהם. כפי שציינה אורית שוחט מ"הארץ", דימויים פוגעים אלה הוחלפו במהירות במחזות מוצלחים יותר, ובהם יהודים מזוקנים האוחזים בספרי תורה ממררים בבכי כאשר הם מורחקים על־ידי החיילים. גם במקרה זה, המחשבה שכנראה הושקעה בטרם הוצאתם של טקסים אלה לפועל, אין משמעה שהרגשות שחשו המעורבים בהם לא היו כנים.

טיעון מס' 3: השפעת המצלמות על אלימות פוליטית תלויה יותר מכל דבר אחר במסר שרוצים להפיץ השחקנים הפוליטיים

אחד המיתוסים היותר שכיחים בדיון על תקשורת ומחאה הוא שעצם נוכחותן של מצלמות טלוויזיה מלבה את רמת האלימות. הסיקור המאסיבי של ההתנתקות סיפק דוגמה הפוכה וחשובה: נוכחותן של המצלמות הביאה להפחתת רמת האלימות. האבחנה הזו חלה לא רק על מצלמות הטלוויזיה המקצועניות, אלא גם על המצלמות שהוחזקו בידי מתנחלים וכוחות הביטחון במטרה לתעד כל תקרית שניתן להשתמש בה לאחר מכן בבית־המשפט או בערוצי החדשות.

בניגוד למה שטענו פרשנים אחדים, אין שום דבר חדש בתופעה זו. לנוכחות המצלמות כמעט תמיד יש השפעה כלשהי על שחקנים פוליטיים, אך אופי ההשפעה תלוי במסר שאותם שחקנים מבקשים להעביר. לפיכך, אם המצלמות מופיעות כאשר המתנחלים מבצעים "פעולת תגמול", ההשפעה הסבירה ביותר היא שהפעולה תיפסק. התגובה הזו תקפה גם כאשר חיילים או שוטרים נתפסים כשהם מכים מפגינים או חשודים. נכון שכאשר המצלמות מגיעות למחאה המונית, מפגינים רבים מחריפים את ביטויי מחאתם במטרה להמחיש את כעסם ואת נחישותם. למרות הסכנה של הסלמה במקרים כאלה, אין זה סביר שמישהו יבחר לפתוח באש על כוחות הביטחון רק משום שהופיעו מצלמות. הנקודה העיקרית שיש לזכור היא, שאלה הניצבים לפני המצלמה כמעט תמיד מחליטים איך בדיוק היא "תשפיע" עליהם.

▪ ▪ ▪

יש חוט מקשר בין שלושת הטיעונים האמורים, והוא מספק תובנה חשובה על תפקידם המשתנה של ערוצי החדשות במקרים של מחאה פוליטית ואלימות: אלה שיתמקדו בנורמות, ברוטינות ובהתנהגות העיתונאים בלבד, יחמיצו חלק חשוב ביותר של הסיפור. לרמת הארגון, האידיאולוגיות והמוטיבציה של השחקנים הפוליטיים הנוגעים בדבר יש השפעה מרכזית על הדימויים הנוצרים ועל השפעתם הסופית על התהליך הפוליטי. תמיד רצוי כי פרשנים וחוקרים ישתמשו בעדשה רחבת־זווית כאשר הם מנסים להנציח את התמונה המלאה.

גדי וולפספלד הוא פרופסור למדע המדינה ותקשורת באוניברסיטה העברית בירושלים

גיליון 59, נובמבר 2005