לפני כמה שבועות היה לי עימות מוזר ברשת ב’ של קול–ישראל עם המו"ל של "הארץ", עמוס שוקן. הדברים נסבו על ידיעה של יואב יצחק ב"מעריב", שלפיה פרקליטת המדינה ביקשה מאהוד ברק, בעת היותו ראש ממשלה, לסדר לבעלה מושב במועצת המנהלים של "צים", זאת בשעה שהתנהלו חקירות נגד ברק ומקורביו בעניין העמותות. שוקן, אם מותר להשתמש בביטוי שנשחק מעט באחרונה, יצא חוצץ נגד הידיעה בשצף קצף בלתי רגיל ונגרר גם לגידופים כלפי "מעריב". להתלהמותו לא היתה כל הצדקה אובייקטיבית: הידיעה היתה נכונה ומבוססת היטב, ההכחשות היו רפות, חומרת העובדות היתה ברורה וכבר אחרי ימים מעטים התברר שארבל חזרה על המעשה כשביקשה משרת התקשורת דאז, לימור לבנת, בקשה דומה, בעוד תלונות נגד לבנת נבדקות בפרקליטות המדינה.

בימים שלאחר מכן הטרדתי את עצמי במחשבה מה היה כל–כך דחוף לעמוס שוקן לצאת להגנתה של עדנה ארבל בעניין זה. האם באמת היתה זו ידיעה שאינה ראויה לדפוס, כפי שטען? שוו בנפשכם שוטר הבודק תלונה על עבירת תנועה נגד פקיד במס–הכנסה, ובמהלך הדברים מבקש ממנו לסדר פטור ממקדמות לאחיו.

איור: רות גוילי

התהייה שלי גברה כשהרהרתי בכך שעדנה ארבל היתה שותפה ליועץ המשפטי לממשלה דאז, מיכאל בן–יאיר, בתפירת תיק פלילי נגד שר המשפטים, יעקב נאמן. כשקראתי את פסק–הדין ואת הפרוטוקול, סמרו שערותי: עלתה ממנו תמונה נוראה של ניהול חקירה שלא בתום לב, העולה כדי שיבוש חקירה ושיבוש משפט. זה היה מקרה ברור של פוטש אנטי–דמוקרטי של הדרג הפקידותי נגד הדרג הנבחר, והנורא מכל היה שהקושרים לא בחלו באמצעים: המשטרה קיבלה הוראה שלא לחקור עד מרכזי, שהיה יכול כבר בשלב מוקדם לרוקן את התיק מתוכן, ושלא לכתוב - באופן חריג ביותר - דו"ח חקירה והמלצות, בנוסף לכך לא היססה נציגת הפרקליטות למסור מידע שקרי לבית–המשפט. נאמן זוכה, אולם הקושרים השיגו את מטרתם: עם הגשת כתב–האישום נגדו, הוא התפטר מתפקיד שר המשפטים ולא שב אליו גם אחרי הזיכוי.

מיד אחרי זיכוי נאמן, הופיע מאמר חריף אחד בעניין הזה ב"הארץ" ובו הועלו האשמות קשות נגד הפרקליטות. את המאמר הזה כתבתי אני וזמן לא רב אחרי כן עברתי ל"מעריב", והפרשה החמורה מאוד ההיא הפסיקה להיזכר מעל דפי "הארץ". אני מזכיר את הדבר גם כדי להבהיר שבניגוד ללשונות רעות, העמדה הבסיסית שלי, שאין לראות בפרקליטות מוסד חסין מביקורת על מניעים זרים, מזימות ותככים אפלים, לא נחנכה עם הצטרפותי ל"מעריב".

ובכן, בכל זאת, מדוע יצא עמוס שוקן בשצף קצף כזה נגד הידיעה של יואב יצחק ב"מעריב" ומדוע החליט להעניק הגנה כה מקפת ורגשית לפרקליטת מדינה שהיתה שותפה לעלילת דם מכוערת נגד שר? מדוע גם ב"ידיעות אחרונות" לא בא זכרו של הסיפור החמור הזה? מדוע כתבת התקשורת של "הארץ" ציינה בצהלה כי "מעריב" נשאר בודד עם הסיפור ואף עיתון אחר לא רצה לגעת בו, כשהיא מרמזת לכך שזה סיפור לא נכון או חסר ערך ומשמעות?

ההשערה המבוססת שלי היא שהיתה כאן, שוב, דוגמה יפה של החלוקה הא–פריורית לטובים ורעים שלפיה מתנהלים יותר מדי נושאים בעיתונות: מי שמוגדר כטוב אינו יכול לעשות רע, זה לא ייתכן ומי שהוגדר כרע, היעלה על הדעת שיעשה משהו טוב? ארבל היא ממחנה הטובים. אחרי הכל היא משלנו, אשכנזייה, ליברלית, שמאלית ולוחמת בשחיתות ויעקב נאמן, לצורך העניין, הוא רע, שהריהו דתי, ימני, עשיר כקורח ומינוי של ביבי נתניהו. האם לסלק אותו מכסאו הוא לא דבר טוב? האם לא איים לשנות דברים במשרד המשפטים? והאם שינוי כזה לא היה הורס את המשרד הזה? ובכן, אומרת ההשקפה הזאת, שחלקים כה חשובים בעיתונות מחזיקים בה באדיקות, מותר לעשות דברים רעים לאנשים רעים על–ידי אנשים טובים למען מטרה טובה. ומותר גם לאנשים טובים לעשות דברים רעים למען עצמם, משום שבבסיס הם אנשים טובים שמשרתים מטרה טובה ועלינו להעלים עין מההתחלקויות שלהם.

הנה עוד דוגמה מטרידה: בערב ראש השנה זוכה אריה דרעי מרוב סעיפי האישום במה שכונה "התיק הציבורי" שלו, ורק בסעיף אחד הורשע. המדובר היה בכך שדרעי לא מנע עצמו מלהתעסק בהקצאת כספים למען עמותה שבראשה עמד אחיו. בית–המשפט לא מצא פסול בהקצאה עצמה, ולא במטרה הטובה והראויה שלשמה הוקצו הכספים. מה שהביאו להרשיע היתה רק העובדה שדרעי עצמו עסק בכך. והנה איש מכותבי המאמרים בעיתונות לא עמד על כך שבשל מעשים זהים ואף עולים בחומרתם מבחינת מספר המעשים וגודל הסכומים, נסגר תיקו של השופט העליון בדימוס צבי טל, שעמד בראש ועדת העזבונות וחילק ביד נדיבה כספים לעמותות שבראשן עמדו הוא עצמו או אשתו. אִמרו מעתה: דרעי הוא מהרעים ולכן אין לתהות על הרשעתו, ואילו צבי טל הוא מהטובים ולכן אין לתהות על סגירת התיק בעניינו.

ההשקפה הזאת, שאפשר לתמצת אותה במשפט "המטרה מקדשת את האמצעים", נמצאת בבסיס של כל משטר רודני, אכזרי ורומס זכויות בהיסטוריה. היא, בוודאי, לא יאה לעיתונות חופשית במדינה דמוקרטית. עולה ממנה הניחוח הישן של העיתונות המפלגתית של שנות החמישים והשישים. היא דורסנית וכוללנית במהותה ואינה מסתפקת בעמודי המאמרים אלא משתלטת גם על עמודי החדשות. היא מכניסה רעל של שקר, העלמה ועיוות לתוך מחזור הדם של העיתונות, והיא גם מקוממת ציבור הולך וגדל של קוראים שאינם פתאים המאמינים לכל דבר.

התעכבתי על ביטוייה של ההשקפה הזאת בתחום המשפטי–הפלילי, משום שהתחום הזה נעשה מאוד מרכזי, שנוי במחלוקת, דרמטי וחיוני לעיצוב פניה של החברה בישראל. עכשיו אומר כמה מלים על הצורה שבה באה ההשקפה הזאת לידי ביטוי בדרך–כלל: פחות כדיון רציונלי ועובדתי ויותר כהגנה נחרצת על אמונה דתית והתקפה רוויית חומצה על כל מי שמעז לכפור בה. יש בה התנשאות, חד–ממדיות, בוז ושנאה, תוקפנות והטחת איומים.

מה זה מזכיר לי? את אותה היערכות אידיאולוגית, דתית ומשיחית בוויכוח הגדול על דרכה המדינית של ישראל מאז כריתתם של הסכמי אוסלו. גם בשנים שעד אינתיפאדת אלאקצה, קידשה מטרה גדולה ונשגבת את האמצעים. שלום סוף–סוף היה פרס מתוק שכבר נצנץ ממש בהישג יד, פתרון הבעיה הפלסטינית נראה ממשמש ובא במהרה, ומקהלה נאמנה זימרה בקול גדול ואחיד, מלא אמונה, צלול ובוטח, בעיקר כדי להחריש את הקולות הספקניים. העיתונות, לבד מאותם גטאות של מאמרים ימניים של בעלי טורים המשמשים כאליבי, דיכאה ספקות, החניקה שאלות, השתיקה נבואות שחורות ולא זו בלבד אלא בזה בעליצות משונה, השמיצה והכפישה בשמחה את כל המתנגדים. באותם ימים, שבהם האופטימיות היתה דת, היתה זו ממש מצווה להעלים את העובדות הלא נעימות, לכסות על גילויים מטרידים ולמלא את הביטחון בצדקת הדרך כמים לים מכסים. קל לי לכתוב על הדברים האלה משום שהייתי שותף פעיל למדי בתהליך הזה ואני יכול להיזכר, בחוסר נוחות, במנגנון הקבוצתי ובמנגנון הפסיכולוגי האינדיבידואלי, אך המשותף לרבים מהמשתתפים במהלך העיתונאי הזה, שיצר מסע אידיאולוגי מקיף, אדוק, חסר ספקות, לוהט באש האמונה ומעלה על מוקד של משטמה, ביטול ולעג את כל המעז לחשוב אחרת. זה לא שהעובדות לא היו מצויות בהישג יד ובלי מאמץ אבל ההתעלמות היתה כמעט כוללת מכל עובדה או הערכה שהיתה עלולה להטיל טון צורם בהרמוניה של שירת הישועה של תהליך השלום המהולל.

כשנשבר החזון, לא למדו רוב משתתפי הקמפיין את לקחם. להפך - הם המשיכו בקמפיין ביתר תוקף, אף כי בדרך אחרת: כאיש אחד כמעט, הם קמו והאשימו את מדינתם, עמם, צבאם וממשלותיהם במצב, והמשיכו לתת הנחות מפליגות לצד הפלסטיני ולגלות אמפתיה לסבל הפלסטיני והבנה למניעי הפלסטינים המתאבדים והרוצחים. כל מי שהעז להתווכח עם הגישה הזאת, הוכרזה עליו מלחמה והוא הוגדר מיניה וביה כשוביניסט, פופוליסט, ימני מובהק ומחרחר מלחמה. כל מי שסבר שצריך להילחם בתקיפות ובנחישות בטרור הוצאה עליו פתווה ועונשיה בצדה: לעג, דה–הומניזציה, התנשאות והוקעתו כלא די אינטליגנטי להבין את מורכבות המצב.

זו היתה האווירה בשדרה המרכזית של העיתונות. היא עסקה הרבה מאוד, הרבה מדי, בתיוג המשתתפים בדיון הציבורי על–פי המבחן "הלנו אתה או לצרינו", במובן של האם אתה נאמן לחזון אוסלו או שמא, חס וחלילה, לא, ואם לא - דמך בראשך מידינו שכן אתה מ"הרעים". האם זה כל–כך רע וכל–כך חשוב? ישחקו הנערים לפנינו. לא. זה רע מאוד וזה חשוב מאוד. משום שההתבצרות באמונות בעלות אופי דתי משיחי בעניינים שעל סדר–היום הציבורי, שהיא מגונה כשלעצמה מבחינה אינטלקטואלית וירודה מבחינה מקצועית, מנכרת חלקים גדולים בציבור מהשיח העיתונאי. הגישה המשיחית הזאת, על–פי הגדרתה, נוטעת בלבו של האוחז בה ביטחון מלא וגמור כי הצדק המוחלט איתו, צפונות העתיד גלויות לפניו ומי שסבור אחרת, אין הוא אלא רשע, כופר בעיקר או שוטה מופלג, וראוי, לפיכך, לכל כינוי גנאי ולעג. הגישה הזאת גם אינה מכירה בניואנסים, כופרת במורכבויות ובוודאי שהיא מבקשת לדרוס ספקות.

בצד זה יש בגישה הזאת, כשהיא באה מצד מה שמכונה כאן "השמאל", טעם חמצמץ וניכר היטב של זלזול ברגשות של חלק ניכר מהחברה הישראלית. פטריוטיזם היא מלה מגונה, אהבת ישראל הוא ביטוי ארכאי נלעג, הדת והמורשת הם עניינים שאבד עליהם הכלח ואינם נאים לחברה מתקדמת.

האם אפשר להיות חילוני ומכבד מסורת, יהודי ומתקדם, תאב שלום אך שולל אוסלו, שולל התנחלויות אך מכיר בצורך לתת הגנה מלאה למתנחלים מפני מבקשי נפשם הערבים? לא על–פי השדרה המרכזית בעיתונות, המאמינה בדיכוטומיה מוחלטת, במלחמת בני אור בבני חושך, אכן הנאורים מול החשוכים, המתקדמים וחסידי הגלובליזציה מול המפגרים הנאחזים בביטויי הלאומיות.

דומה כי גם אם ניצלנו בינתיים ממלחמת אחים אלימה, מלחמה כזאת מתנהלת בעיתונות, בעיקר מצד אחד של המתרס, באורח אלים, ארסי, אכזרי וכוללני. במלחמה הזאת, גם אם אינך לובש מדים של צד זה או אחר - ילבישו אותך בכוח.

הספקות, השאלות הקשות, חיבוטי הנפש והבירור האמיתי והישר הם הקורבנות הראשונים במלחמה הזאת וזה נורא למדי. זה נורא בעיני משום שגם אני מאמין בהנחלת ערכים מתקדמים, ליברליים וסובלניים, אולם לא בדרך הזאת. את הערכים האלה ניתן להנחיל רק בדרך של כבוד לערכים אחרים, סובלנות אמיתית לדעות אחרות ויחס של אהדה ואמפתיה למצוקות עמך שלך ולפחדיו, ונכונות לחבוש את פצעיו כשהם זבים דם ממש.

אמנון דנקנר הוא עורך "מעריב"

גיליון 50, מאי 2004