לפני מספר שבועות נערך בבית השגריר הגרמני בהרצליה טקס הענקת אות הצטיינות לחנה זמר על עידוד קשרים עם נוער גרמני. היה בזה משהו סמלי. חנה הגיעה לארץ מהגיהנום האירופי, אחרי דרך ייסורים ארוכה, שרק אלה שחוו אותה יכולים להבין אותה. חנה זכרה את העבר, אבל, בחדות של איזמל, ניתחה את ההווה ודאגה לעתיד.

באותו טקס, שמעון פרס בירך וחלק שבחים לחנה. באמצע דבריו היא הפסיקה אותו, ובאירוניה ובחן הרגיל שלה אמרה: שמעון, תשאיר משהו להספד.

לא חשבנו שהרגע הזה יבוא מהר כל-כך.

אנחנו נפרדים היום מהגברת הראשונה של העיתונות הישראלית. החיים לא פינקו את חנה. היא הגיעה ארצה עם כל יגון העם היהודי על כתפיה הצעירות. אט-אט היא פילסה את דרכה בחייה החדשים והשתלבה בעולם העיתונות, עולם שבתקופה ההיא - שלא כמו היום, וטוב שלא כך היום - נשלט רק על-ידי גברים. הכישרון בלט, ומתפקיד של כתבת צעירה היא העפילה והגיעה לפסגה - עורכת "דבר", שבימים ההם ותחת שרביטה היה לאחד העיתונים המשפיעים ביותר.

היא היתה הכוכבת של ועדת עורכי העיתונים. לפי המסורת, הנמשכת עד עצם היום הזה, נהוג היה לציין את כ"ט בנובמבר, יום החלטת האו"ם על הקמת המדינה, בארוחה חגיגית עם ראש הממשלה. זה התנהל בערך כך: אחרי הארוחה, מזכיר ועדת העורכים, משה רון - במשך שנים ארוכות, ואלתר ורנר, ייבדל לחיים ארוכים, היה קם ומכריז: אנחנו עוברים לשאלות. השואלת הראשונה (בפררוגטיבה מימים ימימה שנראתה טבעית) - חנה זמר. שאלותיה היו תמיד אקטואליות, ממוקדות, רהוטות ואוריגינליות. בכ"ט בנובמבר האחרון נערכה הארוחה המסורתית כשאורח הכבוד היה ראש הממשלה, אריק שרון. זו היתה הפעם האחרונה שחנה זמר שאלה את השאלה הראשונה.

חנה נמנתה עם אותו זן נדיר של עורכים שיודעים לבנות עיתונים. וכמו ברנבוים ומנוחין, אותם יחידי סגולה, היא ניצחה על התזמורת ואם רצתה - גם היתה סוליסטית, ובזמן הצורך - אפילו נגן מן השורה.

את חנה הכרתי לראשונה לפני הרבה שנים, בניו-יורק, כאשר אלי ויזל עשה הכרה בינינו. מעולם לא עבדתי איתה באותו עיתון, אבל היו לי הזדמנויות אינספור לעקוב אחריה בפגישות ובסיורים. עיניים מבריקות וחכמות, אירוניה דקה, אצילות ואותה סמכות הנובעת לא מכוח השררה והנחתת הוראות אלא מנוכחות אישית, ידע, מקצועיות ומטען מוסרי. אותה סמכות המעודדת יוזמה וחדוות יצירה ומסירות ונאמנות. שמעתי את חנה לא פעם מדברת עם אנשים מחוגים שונים: מעולם לא התנשאה על הכפופים לה ומעולם לא החניפה לשועי ארץ. הכל באותו כבוד ובאותה טבעיות. והאנשים השיבו לה יחס.

אני נפרד מחנה, אותה חנה שהערכתי כעיתונאית וכעורכת, הערצתי כאדם ואהבתי כחברה.

גיליון 44, מאי 2003