סצינה ראשונה

בערב ראש השנה האחרון דיבר ראש הממשלה, אריאל שרון, הרבה: הוא העניק ראיונות לערוצים הראשון והשני בטלוויזיה, לרשת ב' של קול-ישראל, לגלי-צה"ל, וכמובן לשני העיתונים הגדולים "מעריב" ו"ידיעות אחרונות". כל אחד מכלי התקשורת התגאה ב"סקופ" שסיפק שרון למראייניו ובעקבות הראיונות נשפך ים של מלים בכלי התקשורת. לא עקבתי אחר ראיונותיו של שרון לעיתונות הזרה; לעומת זאת, שמתי לב שהוא החליט להחרים את העיתונות הערבית בישראל. הוא לא מצא לנכון להעניק ראיון לעיתון ערבי היוצא לאור בישראל, או במלים אחרות: שרון וחבורת יועציו החליטו לפסול את העיתונות הערבית מסיבות השמורות עמם בלבד.

התנהגותו של שרון אינה חדשה לי. במלאות שנה להקמת ממשלת האחדות הלאומית ערך שרון סבב שיחות אינטנסיבי עם כלי התקשורת בשפה העברית. העיתונות הערבית נפסלה לראיון.

היחס הזה מעורר תמיהה: העיתונות הערבית בישראל מייצגת את ערביי המדינה, 19 אחוזים מאזרחיה. בהתעלמו מהם פוסל שרון, במישרין או בעקיפין, 1.2 מיליון אזרחים. למען הסר ספק, מתוקף תפקידי ומעמדי, פניתי ללשכת ראש הממשלה וביקשתי לערוך עמו ראיון. לשכת שרון התעלמה לחלוטין מהפניות ולא טרחה אפילו להשיב עליהן. עד היום, שנה ושמונה חודשים מאז עלה לשלטון, ראש ממשלת ישראל לא התראיין לאף עיתון ערבי ישראלי. התופעה הזו מעלה את הסברה שמדובר במדיניות מכוונת שעיקרה החרמת העיתונות הערבית בישראל.

למי שזכרונו קצר או סלקטיבי ראוי להזכיר בהקשר הזה את חרם המודעות הממשלתיות שהטיל על העיתונות הערבית יועץ ראש הממשלה לענייני ערבים, אורי בורובסקי, בטענה שהיא מסיתה נגד שרון, ממשלתו, צה"ל ומדינת ישראל. המינוח חשוב מאוד בהקשר הזה: להאשים את העיתונות הערבית בהסתה אינו דבר של מה בכך זו האשמה חמורה, שמתאימה למשטרים טוטליטריים וחשוכים ולרפובליקות בננה, ולא למדינה, שמצהירה חדשות לבקרים שהיא הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון.

שרון יכול לחיות בלי העיתונות הערבית, והעיתונות הערבית יכולה להתקיים בלי שרון, בלי המודעות של משרדו ושל המשרדים הכפופים לו. זו אינה הסוגיה העומדת לדיון השאלה הקובעת היא כיצד יעלה על הדעת שראש ממשלה מחרים ציבור שלם. רציתי להציג למר שרון שורה של שאלות, כמו למשל: מדוע לא שלח את יועצו, זאב חבר (זמביש) שהורשע בהשתייכות למחתרת היהודית הטרוריסטית, להסביר לעם היושב בציון, מדוע ראש הממשלה תומך בהחלטת שר הפנים לשלול את אזרחותם של ערבים-ישראלים, שנטלו חלק בפיגועים נגד בטחון המדינה. הרי מר חבר ידען גדול בענייני טרור.

סצינה שנייה

בחודש ינואר השנה עשיתי בשווייץ במסגרת משלחת של ראשי רשויות ערביות, שהוזמנה על-ידי ממשלת ברן. במלון "מאריוט" בציריך, שבו התאכסנו, פגשנו את שר המשפטים, מאיר שטרית. הפגישה היתה אקראית. שטרית הזמין את חברי המשלחת לכוס קפה ועוגה בטרקלין המלון. הסברתי לשר, האחראי על מערכת אכיפת החוק בישראל, שאני מעוניין לראיין אותו. השר, שהאשים באותה שיחה את יו"ר הרשות-הפלסטינית, יאסר ערפאת, בהפרת הסכמים, הבטיח שעם חזרתנו ארצה הראיון יתקיים. כמקובל, פניתי ליועצו ולדוברו של שר המשפטים וביקשתי שיסדיר את הראיון המובטח. היועץ, שמקבל את משכורתו בין השאר מהמסים שאני משלם בקביעות למדינה, בחר להתעלם מפנייתי. הוא לא טרח להודיעני תשובה. זו היתה התנהגות שחצנית ומתנשאת. העליתי את הנושא ב"תיק תקשורת". מערכת התוכנית פנתה לשר ולדוברו וביקשה את תגובתם. שוב בחרו השניים שלא להגיב.

סצינה שלישית

שר הפנים, אלי ישי, שיגר באמצעות דוברת משרדו טובה אלינסון מכתב למערכת "כל אלערב", ובו מחתה על פרסומים מגמתיים, לטענתה, על תפקוד משרד הפנים. המכתב נשלח בעברית, תורגם לערבית על-ידי מערכת העיתון ופורסם במלואו.

הדוברת אלינסון, שעושה את עבודתה על הצד הטוב ביותר ומעבירה כדבר שבשגרה את כל הודעות המשרד גם לעיתונות הערבית, הפתיעה אותי כאשר פניתי אליה בתחילת חודש יולי שעבר, כדי להסדיר ראיון עם השר ישי. היא מחתה שוב באוזניי על המגמתיות של העיתונות הערבית והטעימה שהשר כועס. הצעתי לתת לשר הזדמנות להשמיע את טענותיו מעל דפי "כל אלערב" והדגשתי שהראיון יפורסם במלואו. אלינסון הבטיחה להחזיר תשובה, אבל, מסיבות השמורות עמה, לא טרחה לעדכן אותי מה עלה בגורל בקשתי. התנהגות משרד הפנים מוכיחה בפעם המי יודע כמה שהערבים, גם אם הם עורכי עיתונים, נתקלים ביחס מזלזל. אבל למה לי להיות מופתע מהתנהגותו של השר ישי: הרי מי ששולל אזרחות מערבים-ישראלים שהיו מעורבים במעשים נגד בטחון המדינה, ונמנע משלילת אזרחותם של יהודים שביצעו מעשי טרור נגד המדינה, חזקה עליו שאינו מסוגל להעניק יחס שווה לעיתונים עבריים וערביים. וזאת השאלה שרציתי להפנות לשר ישי: מדוע לא שלל את אזרחותו של יגאל עמיר, רוצחו של ראש הממשלה המנוח, יצחק רבין ז"ל?

החרם של שרי ממשלת האחדות הלאומית על העיתונות הערבית מעמיק את השסע בין המדינה וקברניטיה לאזרחיה הערבים. ההתנהגות הזאת מוסיפה שמן למדורה שממילא בוערת בין היהודים לערבים, שנגזר עליהם לחיות יחד במדינת ישראל. קשה לי להשתחרר מהרושם שסירובם של ראש הממשלה ושריו להתראיין לעיתונות הערבית נובע מהחלטה מחושבת, אם גם לא מוצהרת. אני סבור שמתפקידה של מועצת העיתונות לתת את הדעת על ההתנהגות הזו ושעל אמצעי התקשורת לטפל בה ללא משוא פנים. מדיניות ממשלת שרון כלפי האזרחים הערבים היא מדיניות של אפליה וקיפוח כנראה שהגישה הזו מיושמת גם על העיתונות שמייצגת אותם.

זוהיר אנדראוס הוא עורך העיתון הערבי-ישראלי "כל אלערב"

גיליון 41, נובמבר 2002