מה המשותף למשרד החוץ הישראלי, לאתר הליכוד בהולנד, לערוץ 7 ולליגה נגד השמצה? כולם מצטטים ממקור שאינו קיים. והם לא היחידים: "מכתב לידיד אנטי-ציוני", שנכתב לכאורה על-ידי מרטין לותר קינג ב-1967, מככב באתרים פרו-ישראליים רבים, הן של ארגונים ומוסדות והן של אנשים פרטיים. בין מפיצי הבשורה נמצאו גם מי שהגדילו לעשות וטרחו לתרגם את המכתב לשפות זרות.

במכתב המפוברק מסיר כביכול קינג את אדרת האנטי-ציונות כדי לחשוף את קלון האנטישמיות המסתתר מאחוריה. "המכתב" משרת היטב את צורכי התעמולה של מדינת ישראל, ומעידה על כך בין היתר הפופולריות הרבה שזכה לה במרחבי הרשת. היש מקור מובחר יותר לציטוט ולאיזכור מאשר ד"ר קינג, מנהיג השחורים (שבתקופתו החלה הצטננות ביחסים בין השחורים לבין היהודים בארה"ב, הצטננות שאך הלכה והחריפה עם השנים), חתן פרס נובל לשלום וגיבור בלתי מעורער (גם בקרב מוסלמים רבים)? אלא שאמינות בפרסום אינה מושגת בכדי, ומחייבת תמיד בדיקה מדוקדקת של מקורות המידע, גם כאשר מדובר בפרסום לצורכי תעמולה. במבחן המכריע הזה כשלו כמעט כל המצטטים.

כמעט בכל האתרים מיוחס "המכתב" לגליון אוגוסט 1967 של ה-Saturday Review (עמ’ 76). יש אף המתהדרים במקור נוסף - הדפסה חוזרת באנתולוגיה של כתבי ד"ר קינג: This I believe: Selections from the Writings of Dr. Martin Luther King Jr, New York, 1971, pp. 234-235.

איור: מיכל בוננו

Camera, ארגון פרו-ישראלי לדיוק בפרסום, בדק בארכיונים של ה-Saturday Review (שאינם מקוונים) וגילה כי בחודש אוגוסט 1967 הופיעו ארבעה גליונות של כתב-העת. בשניים מהם לא היה כלל עמוד 76, בגיליון השלישי היה זה עמוד מודעות, וברביעי הוא כלל ביקורת על "סרג'נט פפר" של החיפושיות. חיפוש בארכיון כתבי מרטין לותר קינג באוניברסיטת בוסטון העלה אף הוא חרס. ומה באשר לספר? בירור חטוף במאגרי ספריית הקונגרס מגלה עד מהרה כי זה אינו מצוי כלל ברשותם, ולפיכך יש להניח שאינו מצוי בשום מקום בעולם. חיפוש נוסף בספריות אוניברסיטאיות ובחנויות ספרים מקוונות מאשר את החשד.

המצטטים ייחסו אפוא את הציטוט למקור שכלל לא בדקו, ולא למקור האמיתי שממנו העתיקו את המכתב - ככל הנראה אחד מאתרי האינטרנט שהוא מופיע בהם או הספר Shared Dreams מאת רבי מרק שניידר משנת 1999. לאינטרנט נודע כמובן תפקיד מכריע בפרסום ובהפצה של המכתב המזויף. הקלות הבלתי נסבלת של הפצת מידע מקוון מאפשרת למעשה לכל אחד לכתוב ככל העולה על דעתו מבלי לתת על כך את הדין. האינטרנט מהווה מקור מידע מהיר וזמין. רבים מניחים, מתוך עצלות או בורות, כי כאשר פרט מופיע בכמה מאות אתרים מהימנותו מוכחת והציטוט מותר. למען הגדל רושם ניתן כמובן להתעלם מן המקור האמיתי למידע, ולייחס אותו לאותם כתבי-עת או ספרים עלומים, שאלה שמיהרו לצטט לא טרחו לדפדף בהם. במקרה הגרוע, כאשר ייתפסו בקלונם, יוכלו להעלים את חטאם הקטן.

דרך פעולה זו חמורה שבעתיים כשהיא משמשת ארגונים מכובדים ונושאי תפקידים רשמיים. מותר להניח כי ברוב המקרים לא כוונת זדון אלא רשלנות נלהבת או תמימה היא שהניעה את הפרסומים הכוזבים. אך אותה רשלנות הופכת כמעט "פושעת" כשהיא מנחה נאומים כגון זה של סגן שר החוץ הישראלי, הרב מיכאל מלכיאור (שנמסר בשמו על-ידי מרדכי ידיד) בוועידת דרבן של האו"ם, או נאומו של מיכאל סולברג מן "הליגה נגד השמצה" בפני ועידת הקונגרס ליחסים בינלאומיים.

ארגון Camera משגר מכתב לכל האתרים שמצא בהם את המכתב המזויף, ומסביר להם שהוא מזויף. למרבה האירוניה מוכיח הארגון כי לפחות במקרה הזה השקר הוא לא רק פסול אלא גם מיותר. הוא מספק ציטוט אמיתי מפיו של קינג, ובו משפט יחיד שאמר בתשובה לשאלה שנשאל בזמן נאום באוניברסיטת הארוורד ב-1968: "כשאנשים מבקרים את הציונים הם מתכוונים ליהודים, זו אנטישמיות". אתר "Jewish History" נמנה עם הצדיקים בסדום שלא חששו להכות על חטא ופרסמו את הודעת ההבהרה במקום המכתב המזויף של קינג, שפורסם קודם לכן באותה כתובת.

היו אתרים שהורידו את המכתב המזויף בלא לספק כל הסבר. רבים אחרים הותירו אותו במקומו, והוא ממשיך לשמש ארגונים, תועמלנים ונואמים בזכות הציונות. יציר כלאיים מעניין במיוחד מופיע באתר "הליגה נגד השמצה", שממשיך לפרסם את תוכן המכתב, תוך שהוא משנה את ייחוסו לנאומו של קינג.

דווקא עתה, בימים שבהם זוכים "הפרוטוקולים של זקני ציון" לתחייה מחודשת באדיבות סוכני התעמולה האנטישמית, אין זה ראוי כי טקסט פיקטיבי אחר (להבדיל) ישמש את מלאכת התעמולה שמנגד. האמת טובה דיה.

שני איבל היא כותבת ועורכת-שותפה במגזין המקוון "הבולבוס"
לתגובות: Shani@oracool.com

גיליון 40, ספטמבר 2002