"פעם שאלתי אחד מבכירי הרשות-הפלסטינית מה דעתו על מאמריו של גדעון לוי. הוא צחק צחוק גדול. 'זה בשבילכם, אמר. לא בשבילנו'".
זו הפסקה המסיימת את מאמרו של נחום ברנע, שבו הוא מלמד לקח, גם קצת מוקיע, עיתונאים ש"חטאו" למקצועם ולארצם, ובראשם גדעון לוי ("העין השביעית", גיליון מס' 29). הפסקה הזו נועדה, כנראה, לתפקד כנוק-אאוט, אבל תוכנה אינו סביר; יש בה, לעומת זאת, לא מעט ציניות וגם התנשאות.

בקריירה הלא קצרה שלי כעיתונאי המכסה את הסכסוך הישראלי-ערבי-פלסטיני נפגשתי ושוחחתי עם אלפי פלסטינים, בכירים וכאלה שפסקו להיות בכירים, ואחרים שיהפכו לבכירים, וכמובן גם כאלה שלעולם לא יהיו בכירים. שוחחתי איתם תמיד בשפתם. דיברנו הרבה פעמים, מטבע הדברים, גם על החברה הישראלית, ואני שמעתי טענה חוזרת ונשנית: מדוע יש ישראלים כה מעטים הערים לסבל, למצוקה ולאכזריות של הכיבוש. לא אחת היו בני שיחי מזכירים שמות של עיתונאים ישראלים, שהם רוחשים להם הערכה על שהם מדווחים לבני עמם על ייסורי העם השכן, ותמיד היה גדעון לוי בראשם. רק בודדים מכירים אותו מקריאת "הארץ"; כל האחרים הכירוהו ממאות הכתבות שלו שתורגמו לערבית במרוצת השנים ב"אלקודס" ב"אלאיאם" ב"אלחאית אלג'דידה" וכו'.

מעולם לא שמעתי מפיהם הלצה או זלזול כלשהו על חשבונו של לוי. ברנע טוען ששמע, ואילו אני שמעתי שוב ושוב: "הלוואי וירבו כמותו".

ברנע מציג כך את גדעון לוי בפני קוראי "העין השביעית": "תהילתו נבנתה על רגשות האשם של קוראיו. לוי הוא אמא תרזה, ליתר דיוק, פוזה של אמא תרזה". במלים אחרות, אלה המעריכים את עבודתו של לוי הם טיפוסים בעלי רגשות אשם, אבל הם אינם יודעים שהגיבור שלהם הוא לא סתם אמא תרזה אלא פוזה של אמא תרזה.

פוזה, אומר מילון אבן-שושן, היא "התחפשות, העמדת פנים" וממחיש: "אל-נא תאמין לו, זוהי רק פוזה מצדו". הנה לכם: גדעון לוי הוא בסך-הכל מעמיד פנים.

בהמשך אנו מוצאים אצל ברנע את "כתב-האשמה". לוי התראיין בקול ישראל ואמר שהלינץ' של שני החיילים ברמאללה היה מחריד, אבל, מדגיש ברנע, "הוא מיד הזכיר שהגופה הראשונה שצולמה כשהיא נזרקת מהחלון היתה גופת פלסטיני שנזרקה על-ידי יהודים לאחר פיגוע בבית-שאן לפני 26 שנה". מה החטא באזכור הזה? הוא מוכיח שלינץ' הוא טירוף חוצה גבולות. אני זוכר את הזוועה ההיא: סיקרתי אותה ל"לה מונד". היתה בה גם טרגדיה בתוך טרגדיה, שלוי לא הזכיר: ההמון המשתולל לא בדק במי הוא מבצע את הלינץ'. ואחד מקורבנותיו היה יהודי מזרחי בעל חזות ערבית שנרצח למרות צעקותיו: "אני יהודי".

ברנע גם גוער בגדעון לוי על שהוא מביא דברים שאמר לו בראיון מפקד משטרת רמאללה, שלפיהם הוא עשה הכל כדי לגונן על חייהם של שני החיילים הישראלים. הדברים, קובע ברנע, "עומדים בניגוד מוחלט לתמונות". כולנו ראינו את התמונות של הצוות האיטלקי, אבל הן היו הפרק האחרון של הזוועה, אחרי שההמון שטוף הנקמה התפרץ לבניין המשטרה ושום דבר לא יכול היה לעמוד בפניו. הטעות של שובי שני החיילים היתה שהם נסעו אתם ברחוב הראשי הצפוף של רמאללה, עוברים ושבים הבחינו בהם, התקהלו ליד תחנת המשטרה והסוף הנורא ידוע. והרי היו כבר מקרים באינתיפאדת אלאקצה ששוטרים פלסטינים החזירו לישראל חיילים תועים.

"מאורעות אוקטובר" כותב ברנע, היו לגדעון לוי "שעה של מבחן משולש: איזה עיתונאי אתה? איזה בן אדם אתה? איזה ישראלי אתה...? לוי קפץ בקושי מתחת לרף". אלה דברים חמורים. איזה עיתונאי הוא גדעון לוי – יחליטו עורכיו וקוראיו. איזה בן אדם הוא, יחליטו חבריו. אבל איזה ישראלי הוא? כאן עובר ברנע קו אדום. מהביטוי הציורי "קפץ בקושי מתחת לרף" בהקשר הנ"ל ועד לקריאות "בוגד", שכבר נשמעות פה ושם, יש אמנם מרחק, אבל הוא יצטמצם ככל שיימשכו אינתיפאדת אלאקצה ודיכויה שאיבד כל פרופורציה.

בהמשך מאמרו עולה ברנע רף. "התמיכה של אחדים מהבולטים בעיתונאים בעניין הפלסטיני היא מוחלטת. היא לא נובעת מרגישות לזכויות אדם (ממש השמצה; מניין הוא יודע זאת? א"ק) אלא ממניעים אחרים. קצתם שבויים באהבת פלסטין. קצתם בשנאת ציון" (מונח נרדף לביטוי המאוס "שנאה עצמית"). ויש עוד סיבה, לדעת הכותב, לתמיכה בפלסטינים: מאורעות אוקטובר (על משקל מאורעות תרצ"ו?) עוררו בהם (ובאלה הלוקים באהבת פלסטין ו/או בשנאת ציון) תשוקה עזה (!!!) להיות גיבורי קולנוע כמו העיתונאי האמריקאי, ג'ון ריד, מחבר "עשרה ימים שזעזעו את העולם" על פרוץ המהפכה הבולשביקית. "תשוקה עזה", קובע ברנע...

בנקודה זו מניח ברנע לגדעון לוי ויורה צרורות מהמקלדת על כל מי שזז (בכיוון הלא נכון, לדעתו). מטרה ראשונה: יגאל סרנה, ש"עצמותיו אומרות שירה, לנוכח החורש הטבעי שהוצת על-ידי ערבים". סרנה, שכתיבתו רוויה ברגישות חברתית ואנושית, הופך תחת קולמוסו של ברנע לטיפוס ברברי המשתלהב מפירומנים לאומנים.

הבאה בתור, ואיך לא, היא שק החבטות של כל פטריוט מצוי: עמירה הס. היא לא זכתה ובוודאי לא תזכה בפרס סוקולוב או בפרס ישראל, אבל היא נבחרה על-ידי מכון העיתונות הבינלאומי היוקרתי כאחת מחמישים עיתונאי המחצית השניה של המאה העשרים. ברנע מוצא אצלה "להט פטרוני, עיסוק בהסתה נגד ישראל, התלהבות מהפגנות התמיכה בפלסטינים בעולם הערבי, הפגנות שקראו בסך-הכל לטבוח יהודים באשר הם".

עמירה הס, הוא מוחה, משווה את המצב כאן לדרום-אפריקה בתקופת האפרטהייד: היהודים הם הלבנים, הערבים הם השחורים והיא הגיבורה הלבנה שבאה לעזרתם". אבל, הוא מסביר ל"גיבורה הלבנה", מי שסבור שהבעיה העומדת בין הישראלים לפלסטינים היא זכויות אדם ושוויון גזעי, לא היה כאן, כנראה, במאה השנים האחרונות". נכון שהסכסוך כאן הוא בעל אופי לאומי, אבל "הגיבורה הלבנה" היא גם עיתונאית, ותחום עבודתה היה והינו השטחים הכבושים ושם שוררת מציאות קלאסית של אפרטהייד: שתי קהילות חיות על אותה פיסת קרקע, לאחת כל הזכויות, לשניה כלום (להוציא את משתפי הפעולה שבתוכה). כך עד אוסלו וכך הלאה עד ימינו אלה, תוך שינויים שהזמן גרמם. אפרטהייד הוא כידוע שאלה מובהקת של זכויות אדם, כך שגם היא חדרה אפוא לסכסוך. זו לא המצאה של עמירה הס.

הטלסקופ של ברנע מגלה את עקיבא אלדר. הוא מכוון אליו את המקלדת וצרור של תריסר מלים ופוגע בו: "עקיבא אלדר קובע בראיון רדיו שערפאת לא אשם במה שקרה. רק ברק". ברק לא אשם? נעבור בקצרה על כל חודשי ברק. יאסר ערפאת, שכה ציפה לנצחונו של ברק, היה צריך לחכות למעלה מחודשיים עד שיואיל להיפגש אתו. הפגישה הראשונה היתה, לדברי הפלסטינים, אכזבה. השניה הוגדרה כקטסטרופה. אחר-כך, במשך למעלה ממחצית השנה, מכרכר ברק סביב "בונה סוריה המודרנית", ורק כשנכשל בנסיונו לחתום על הסכם שלום עם דמשק, שצריך היה "להוריד" את מחיר הפלסטינים, הוא כופה עליהם, בעזרת האמריקאים, לנטוש את הסכם הביניים שהיה כה חשוב להם (הפעימה השלישית) ולעבור לדיונים חפוזים, לפי תאריכיו, על הסכם הקבע. בקמפ-דייוויד ביקש ברק לאלץ את ערפאת לחתום על הסכם, שאפילו אנשי "אגודת הכפרים" המשת"פיות של שרון לא היו מסוגלים לקבל.

חוסר הסבלנות בצד הפלסטיני מגיע כמעט לנקודת רתיחה. "הישראלים ימשכו אותנו כך עוד שנים ארוכות ובינתיים ימלאו את הגדה בהתנחלויות" הם אומרים. על רקע זה באה הפרובוקציה של שרון ברחבת המסגדים. המשטרה יורה על זורקי האבנים אש חיה. מספר הקורבנות רב ואינתיפאדת אלאקצה יוצאת לדרך. בין אם תיאר ברק לעצמו שביקור שרון יצית את הלהבה ובין אם לאו, אחריותו למה שאירע רבה ביותר.

מה שנאמר כאן הוא ממש על קצה המזלג. על כל פנים, דורנו והדורות הבאים לא יזדקקו ל"היסטוריונים חדשים" כדי לדעת את מידת אחריותו של ברק למה שהתרחש. כל מתעניין או חוקר יעיין בעיתונים ויחכים. הכתבות של עקיבא אלדר, של גדעון לוי, של עמירה הס, של יגאל סרנה, ישמשו מקור חשוב.

ד"ר אמנון קפליוק הוא כתב "לה מונד דיפלומטיק" ובמשך השנים היה כתב משוטט של "ידיעות אחרונות" בארצות ערב ובמוסקבה

גיליון 30, ינואר 2001