במאמר המערכת של "העין השביעית" מספטמבר 2000 הזמין העורך דיון על התפיסה העיתונאית שהוצגה בגיליון במאמרים נפרדים על-ידי שני עיתונאים ותיקים, כרמית גיא ורן אדליסט. כל אחד מהם בדרכו מציע לנטוש עקרונות עיתונאיים קלאסיים ולהפוך את העט לחרב.
המשותף לשניהם הוא השימוש בדוגמאות של התקופה האחרונה: גיא בפולמוס הציבורי סביב התבטאויותיו של הרב עובדיה יוסף, ואדליסט סביב תפקיד התקשורת בבחירות האחרונות לנשיא המדינה. הם מציעים, כלקח מאירועים אלה, גישה עיתונאית-ערכית חדשה. שניהם כועסים מאוד ושניהם קוראים לעמיתיהם לנקוט דרך פעולה.
כרמית גיא מציעה, פשוטו כמשמעו, להתעלם מדברי הרב עובדיה יוסף, לא לשדרם ולא לפרשם. היא מציעה להתעלם מדברי מנהיגם הרוחני-פוליטי של מאות אלפי אנשים בישראל ושל 17 חברי-כנסת שנבחרו בבחירות חופשיות ודמוקרטיות. גיא באה בעניין זה בטענות קשות לחבריה העיתונאים. היא מאשימה אותם בצירוף של "בורות וקיבעון מחשבתי" כאלה, עד אשר אפילו אם הם רוצים לשנות את סדר-היום הציבורי הם נשאבים לתוך המערבולת ומדברים ומדברים. הם נסחפים למה שמוכתב להם מבחוץ "בתגובה פאבלובית", כדבריה, ואינם קובעים את סדר-היום הציבורי כפי שאולי מתבקש.
הקריאה להתעלם מדבריו של הרב יוסף, גם אם רק מאלה הנאמרים בבית-הכנסת של היזדים ובאמצעות הלוויין, היא מסוכנת כאשר היא נשמעת מפי עיתונאית של רשות שידור ציבורית הפועלת על-פי חוק. אחד מעקרונותיו הבסיסיים של השידור הציבורי הוא שאין לו עמדת מערכת, ותפקידו לאפשר לשיח הציבורי להתנהל על כל גווניו והשקפותיו באופן חופשי.
אגב, בראיון לאדם ברוך ב"מעריב" אומר הרב שהוא עצמו צריך לשקול אם נכון להוציא את דרשותיו מחוץ לבית-הכנסת. כן, גם ובעיקר בשל ההבדלים בדימויי השפה שגיא כל-כך מזלזלת בהם.
איור: דניאלה לונדון
כרמית גיא בוודאי תתקומם, ובצדק, אם הוועד המנהל של רשות-השידור יחליט שאסור להביא בשידור את דבריו של מנהיג החיזבאללה, השיח' נאסראללה, או את דבריו של מנהיג החמאס השיח' יאסין, ואת הפרשנות עליהם. גבי בוטבול, חבר הוועד המנהל של רשות השידור, כבר דרש להשעות את שדרי הרדיו חיים זיסוביץ ואריה גולן על שראיינו את מפקד הפתח בירושלים, ודרש שלא לראיין יותר את חבר-הכנסת עבד אלמאלכ דהאמשה בשל דעותיו ("תיק תקשורת", 7.10.2000). אבל אלה רק הקצוות. האם תסכים כרמית גיא שכל עיתונאי יחליט על-פי גחמותיו האישיות, אהבותיו או שנאותיו, את קולו של מי ישמיע ואת קולו של מי לא? אם יימאס לאחד לשמוע את הפרשנות של דברי בנימין נתניהו, לא תינתן לו יותר במה, ואם "נקעה נפשו" מיוסי שריד לא יינתן לו להשמיע את דעותיו כל יום אלא רק אחת לשבועיים?
יכולתה של התקשורת לעצב סדר-יום היא אולי מיתולוגית, יכולתה להשפיע על סדר-היום הציבורי איננה מיתולוגית, וכאשר היא במיטבה היא עושה זאת. דיון רציני ומעמיק בסוגיות מרכזיות ומהותיות של חיינו דורש מאמץ מצד העיתונאים. קשה להכין דיון כזה שיהיה מרתק, מושך ובעל אתגר מחשבתי, והוא דוחה את העיתונאים על הסף ולו רק מהיותו, כמעט על-פי הגדרה, דל רייטינג. וכך נסחפת התקשורת לחוסר פרופורציה מוגזם כאשר היא מעבירה בשידור חי את הובלתו לכלא של אריה דרעי, עניין צבעוני וקל לביצוע, אבל שוכחת, מעומס הקדושה הבידורית של ראש השנה, לדווח לנו בשידור חי על מה שקרה מכבישי ישראל בצומת פרדיס ובצומת נצרים ובצומת כפר-קאסם.
▪ ▪ ▪
רן אדליסט מאשים את עמיתיו העיתונאים בכשלונו של שמעון פרס להיבחר לנשיא, הוא אומר: "זה קרה משום שהחבורה המשוטטת בעמודי החדשות ועל מסכי הטלוויזיה מסרבת (שוב ושוב) להבין, שאי-אפשר באמצעות 'מקצועיות' ו'אובייקטיביות' לגשר על הפער בין שני הצדדים במאבק על דמות המדינה". ומכאן הוא מגיע למסקנה גורפת וקובע: "ערכיה הבסיסיים של התקשורת בכלל, ושל כל עיתונאי מן השורה, מכתיבים, לדעתי, מאבק חסר פשרות מול אלה המייצגים כיום בכנסת את האגף הימני-נצי-חרדי-דתי-מזרחי של החברה הישראלית...".
אלה רעיונות מעניינים, ואמנם ידוע בין המודלים של תקשורת ההמונים המודל הסובייטי-קומוניסטי. על-פי המודל הזה, התקשורת מגויסת לתמיכה בשלטון, להפצת ערכי המפלגה השלטת ולגיוס כל המשאבים לשמירת המטרה האחת של קיום השלטון והשלטת האידיאולוגיה שלו. אחדות המחשבה היא הדגל. בדגם הזה אין מקצועיות ואין יושרה ואין אובייקטיביות ויש מאבק חסר פשרות באויב שהשלטון מחליט עליו מעת לעת.
אדליסט בוודאי ימחה על המסקנה הזאת, כי הרי עיתונאים מצווים לפעול על-פי הצעתו מאחר ש"הערכים שהעיתונאים מחויבים להם הם שקיפות, הפרדת הדת מן המדינה, שלטון החוק וכללי דיווח ופרשנות בהתאם לדגם של הליברליזם המערבי".
בתקשורת מערבית פתוחה כל אחד יכול להיות עיתונאי. עיתונאות איננה מקצוע במובן המקובל כמו רופא או עורך-דין או מהנדס; כל אחד יכול לקרוא לעצמו עיתונאי, החל מאלה הכותבים באחרוני המקומונים וכלה באלה הכותבים את מאמרי הדעה בעיתונים הנפוצים. ויחד עם זאת, אין לו לעיתונאי אלא המקצועיות המבוססת על הידע והניסיון המצטבר של הצפנים המקצועיים והאתיים של העיתונות הכתובה והאלקטרונית בעולם המערבי בעשרות השנים האחרונות. אם אדליסט היה טורח ומעיין בכמה מהעקרונות החוזרים על עצמם בכל הקודקסים האתיים של העיתונים ושל תחנות השידור החשובות בעולם המערבי, היה מוצא את המלים: אחריות, עצמאות, דיוק ואמת, הבחנה בין חדשות לדעות, הגינות, וכן, גם אובייקטיביות ויושרה מקצועית.
יש לו, כמובן, לעיתונאי השקפת עולם משלו והוא רשאי במאמרי הדעה והפובליציסטיקה להביע אותה ככל שירצה. תפקידו של העיתונאי להאיר ולנתח בעבור הקורא את העולם הסובב אותו. הקורא יגבש את דעותיו ויביע אותן ביום הבחירות מתוך התבוננות וניתוח השיח התקשורתי.
▪ ▪ ▪
אני מבין את כאבם של גיא ושל אדליסט. אני מכיר אותם שנים רבות ומעריך מאוד את עבודתם העיתונאית ואת רצינותם המקצועית. זו האמת שלהם וכאן גם הקושי. הם בוחרים בדרך הקלה, להתעלם או להילחם בכל האמצעים באלה שאינם מתאימים להשקפת עולמם. תקשורת בדגם הליברלי המערבי במיטבה פועלת אחרת, למיטב הבנתי.
"העין השביעית" משמש לאלפי סטודנטים לתקשורת מקור להסתמך עליו, סטודנטים שמשתדלים בכל זאת להקנות להם קודים מקצועיים שיהיו אמונים על אתיקה ואסתטיקה, ושיהיה להם מצפן בעולם המורכב והמסוכסך שהם אמורים לסקר ולנתח עבורנו, אני מקווה, באחריות מקצועית, באמינות ובאינטגריטי. להם מוקדשת תגובתי.
פרופ' ארנון צוקרמן הוא דיקן בית-הספר החדש לתקשורת במסלול האקדמי של המכללה למינהל
גיליון 29, נובמבר 2000