"שום מדינה מתוקנת לא יכולה להרשות קיום של מראות כאלה", אמר ראש הממשלה אהוד ברק, וחזר ואמר כמה וכמה פעמים לנוכח התמונות שהופיעו באמצעי התקשורת מאז פרצו המהומות בין ערבים ליהודים בסוף ספטמבר האחרון. למה בעצם התכוון ראש הממשלה? מה הטריד אותו? השימוש בביטוי "מראות כאלה", יכול לשמש מפתח לשינויים העמוקים שמחוללת הטלוויזיה הישראלית בהתייחסות שלנו למציאות, כולל אל אירועים כהרג ומוות של ילדים בעת חילופי אש או עימות בין חיילים ומפגינים.

ב-2 באוקטובר פרסם "הארץ" בעמודו הראשון את תמונתו של מוחמד א-דורה שנהרג מירי חיילים ישראלים בעת חילופי אש בצומת נצרים יום קודם לכן. צופי הטלוויזיה יכלו לראות את תהליך הפציעה, הגסיסה והמוות של הילד בצילומי תקריב (קלוז-אפ) צבעוניים. מי שמתבונן בתגובה הטיפוסית של דוברים רשמיים, עיתונאים וסתם אנשים ברחוב הישראלי להריגתו של מוחמד א-דורה לא יכול שלא להתרשם שהעיסוק בהשפעת צילומים אלה על מעמדה ודימויה של ישראל בעולם בעיצומו של העימות עם הפלסטינים מאפיל על, ואולי אפילו מוחק את ההתייחסות הספונטנית למראה הזוועה הזה ברמה האנושית, הרגשית והמוסרית האלמנטרית.

נכון, תוך זמן קצר פרסם צה"ל תוצאות של תחקיר שסתר את הנסיונות ליחס את המעשה לצלפים פלסטינים או להציג את הילד התמים כזורק בקבוקי תבערה. למרות זאת, בלטה בבירור הנטייה למקם את תמונת גסיסתו ומותו של מוחמד בשיח על מעמד ישראל במלחמת התעמולה עם הפלסטינים בזירת התקשורת הבינלאומית. הצורך להימנע מלעסוק בשאלות כגון כיצד נהרגים ילדים פלסטינים מכדורים שיורים עליהם חיילינו-שליחנו החמושים, או מה בעצם עושים חיילינו בנצרים, או אפילו מה עושה הרג ילדים (אפילו לא מכוון) באש חיה לנערים שלנו ששלחנו לירות – במקום להתמודד עם שאלות כאלה היה לנו נוח יותר לברוח באופן קולקטיבי למחוזות השיח על השימוש בתמונות באסטרטגיות של תעמולה בזמן מלחמה. מיד נקטנו צעדים נמרצים למנות צוות מופלא של דוברים מנוסים, שמיהרו להניח את התמונות הרעות האלו על מפתנו של ערפאת "השולח ילדים לקו האש כדי לעשות שימוש ציני במותם לצורכי תעמולה". סוף סוף הצלחנו לגלות לעולם מי באמת הרג את מוחמד.

גם צה"ל, כמובן, מיהר הפעם להסיק את המסקנות מההכרה שחלק חשוב מן המלחמה מתנהל בתקשורת העולמית. דוברים צבאיים הודיעו שמעתה יצוידו חיילים ביחידות קרביות בנשק חדש ביותר: מצלמות וידאו שיצלמו מה באמת קורה במקרים כאלה. לא קראתי ולא שמעתי שמישהו שאל, כיצד יפעל חיל הצלמים הקרביים החדש של צה"ל במקרים כמו פגיעות הצלפים הישראלים בילדים פלסטינים? כיצד יוכל חייל ישראלי שבידיו מצלמות וידאו למנוע את "התמונות הרעות" האלה או לנטרל אותן באמצעות תמונות נגד? האם חייל ישראלי עם מצלמה, שנקלע לסיטואציה שבה נפגע מוחמד, היה אמור לקפוץ פתאום אל מול המוצב היורה, לנפנף במצלמתו ולצעוק לחיילים, "הפסיקו לירות, יש כאן מצלמה עוינת המייצרת תמונות רעות לישראל!"? אם אמנם זו הכוונה, הייתי מציע לחלק לחיילי כל הצדדים מצלמות, אולי אפילו במקום רובים! הבה נעביר את כל המלחמה לזירת התקשורת!

אף כי בעימות האחרון התחלנו בעמדת נחיתות בשל צילומי הביקור של שרון בהר הבית וצילומי מותו של מוחמד, ימים ספורים לאחר מכן עמדו לרשות המסבירים והתועמלנים הנאמנים שלנו תמונות הזוועה שצילמה הטלוויזיה האיטלקית מאירוע מעשה הלינץ' שביצע המון פלסטיני בחיילינו בראמללה. שוב נוצר איזה דיסוננס בין האירוע הנורא ובין התמונות, אלא שהפעם בכיוון ההפוך. הצמרמורת והכעס שלנו אל נוכח מעשה הזוועה הזה היו מלווים במידה מסוימת של סיפוק בקיומן של תמונות בעלות ערך הסברתי גבוה לצד שלנו, על אכזריות וברבריות פלסטינית. כך, אם כן, בעזרת צלמים ומצלמות המפוזרים בכל עבר, הגוססים והמתים שלהם מייצרים תמונות רעות לנו והגוססים והמתים שלנו מייצרים תמונות רעות להם. אך בשני המקרים, גם אנחנו כאזרחים ישראלים וגם שכנינו/יריבינו הפלסטינים הופכים בעצם לקורבנות של תהליך מסוכן של דה-הומניזציה. נמצא לנו דרך לעקוף את ההתמודדות הקשה והכואבת שלנו עם בחינת התנאים והנסיבות שבהם אנשים הופכים לגופות ולהעמיד במקומה את העיסוק שלנו בשאלה, כיצד ניתן להפוך גופות לתמונות מנצחות. במצב זה, מומחים לתקשורת ותועמלנים למיניהם תופסים את מקומם של אנשי רוח שהעלו בתקופות קשות בעבר שאלות עמוקות ונוקבות על דרכנו, על יעדנו ועל הערכים המנחים את מנהיגינו.

השיח הישראלי הציבורי-תקשורתי באוקטובר 2000 יכול לשמש מעין תמרור לתהליך מסוכן, בחלקו לא מודע, המתחולל בקרבנו. תהליך של העתקת תשומת הלב והשיח שלנו מעיסוק במהויות – לעיסוק בתמונות; כאילו הפכנו את משל המערה של אפלטון על פיו, אנו נעים מעובדות לתדמיות, ולא להפך. אנו נוטים לשכוח שהתמונה תמיד נוטלת קטע מן המציאות מתוך הקשרה העשיר, המורכב והנזיל, מעמידה אותו במקומו ומקבעת אותו. כל תמונה מייצגת בעצם את נקודת מבטו וזווית ראייתו של הצלם; היעדרותו מן התמונה מעלימה את קיומו, והופכת את התמונה ל"אובייקטיבית" כביכול. תגידו, "טובה תמונה אחת מאלף מלים", אך תמונות לעולם אינן מדברות בעד עצמן. בסופו של דבר, ההסתמכות על תמונות אינה אלא אימוץ לא מודע של פרספקטיבה המתחזה למיצג אמת של המציאות על כל פניה. בכך הן גורמות לשיבוש הולך וגובר בשיפוט המוסרי שלנו, ביכולת שלנו לחוות את הכאב המלווה את האלימות, ובכושר שלנו לזהות את הזיקה בין סיבתיות לאחריות, בין מה שאנו עושים באמת ובין מה שאנו רואים בטלוויזיה. במקום לשאול את עצמנו, על רקע מאורעות כאלה, מה קורה לנו וליריבינו, אנו עוסקים בשאלה, "איך אנו נראים?", וכמובן גם "איך הם נראים". רק בחברה כזו יכול ראש הממשלה לומר כדבר מובן מאליו, ש"שום מדינה מתוקנת לא יכולה להרשות קיומם של מראות כאלה".

ירון אזרחי הוא פרופסור בחוג למדע המדינה באוניברסיטה העברית ועמית בכיר במכון הישראלי לדמוקרטיה

גיליון 29, נובמבר 2000