מעולם לא היה פער כזה בין מה שה"תקשורת" חשבה בינה לבינה ובין מה שכתבה ושידרה כמו בתקופה שקדמה לבחירת משה קצב לנשיאות. מעולם לא היה פער כזה בין מה שנכתב ונאמר ובין מה שקרה בפועל כפי שאירע בבחירות אלו. מעולם לא התהפכו היוצרות מהר כל-כך על היוצרים את דעת הקהל. זה קרה משום שהכל עסקו באישיותם ובמעמדם של המועמדים, במקום בדעותיהם ובדעות שולחיהם. זה קרה משום שהכל קנו את הקשקוש של היות הנשיאות תפקיד א-פוליטי, במקום לעסוק במאבק האמיתי שהיה בבסיס ההתמודדות בין קצב לשמעון פרס, והיה אידיאולוגי במלוא מובן המלה ופוליטי לחלוטין.
זה קרה משום שהחבורה המשוטטת בעמודי החדשות ועל מסכי הטלוויזיה מסרבת (שוב ושוב) להבין שאי-אפשר באמצעות "מקצועיות" ו"אינטגריטי" ו"אובייקטיביות" לגשר על הפער בין שני הצדדים במאבק על דמות המדינה. ובעיקר אי-אפשר לגשר באמצעות הכלים האלה על הפער בין מה שחושב ומצווה העיתונאי עצמו לעשות, ובין האורח שבו הוא מסקר את הסיפור הזה.
המצב מבלבל כיוון שקצב ומחנהו חוזרים וטוענים שהעיתונות השמאלנית תמכה בפרס, בכך שהציגה אותו כמועמד מועדף וודאי – כאשר המציאות היא הפוכה. מה שקרה הוא שהתמיכה כביכול בפרס לא היתה נקיטת צד במאבק, אלא בריחה מנקיטת עמדה אישית של העיתונאי ביחס לעמדות הפוליטיות שמייצג פרס, לטובת מצג שווא, כאילו הבחירות הן על "איכותו" של המועמד ולא על דעותיו, עדתו וסדר-היום הפוליטי של שולחיו. הבריחה הזו התרחשה בגלל נמיכות רוח אישית ומקצועית של מרבית מסקרי מערכת הבחירות לנשיאות ומנתחיה.
הסבר: ערכיה הבסיסיים של התקשורת בכלל, ושל כל עיתונאי מן השורה, מכתיבים, לדעתי, מאבק חסר פשרות מול אלה המייצגים כיום בכנסת את האגף הימני-נצי-חרדי-דתי-מזרחי של החברה הישראלית (העולים מרוסיה הם בחזקת תינוקות שעדיין שבויים במחויבות השבטית למנהיגות העכשווית). הערכים שהעיתונאים מחויבים להם הם שקיפות, הפרדת הדת מן המדינה, שלטון החוק וכללי דיווח ופרשנות בהתאם לדגם של הליברליזם המערבי. הערכים האלה אינם סדר יום "שמאלני", אלא לחם חוק של כל עיתונאי במדינה דמוקרטית.
החשש מן התיוג כ"עיתונות מגויסת" גורם לרבים וטובים להפוך פתאום "אובייקטיביים", בין הציווי הבסיסי של מקצועם לבין העימות בחברה הישראלית. שלא לדבר על כמעט שלושים שנות משטר חירום נצי ואחר-כך ימני, שבמהלכן ברח כל עיתונאי שומר נפשו (ופרנסתו) מהתמודדות עם מצפונו האישי מול מה שהוצג כמצפון הלאומי.
מדובר, להזכירכם, בשתי מדינות וחברות שונות לחלוטין זו מזו, ואין צורך להיות "מגויס" כדי להציג את שתי האפשרויות הללו כמהות המאבק בין פרס לקצב. זו התמודדות בין שתי השקפות עולם מנוגדות ובין שני מחנות המנהלים בימים אלה מאבק טוטלי על כל הקופה. כלומר, המנצח לוקח את המדינה (ותקציביה) איתו. העובדה שבפועל מתקיים בארץ תיקו אינה צריכה להפוך את העיתונאי ממסקר הוגן את טיבם האמיתי של שני המחנות והמתמודדים לשופט ניטרלי.
גם המשקל שניתן לאישיותו של המועמד, למעמדו או ל"הבטחות" שניתנו לו, היה מסך עשן ענק שבחסותו התנהלה הבריחה הגדולה לקילוס המועמד פרס או לדיכוי קצב, כמי שאינו מגיע לקרסוליו של המדינאי הבכיר; או שהיה ביטוי לאימוץ חסר ביקורת של סיפורי המעשיות על כך שהנשיא הבא יהיה נשיא א-פוליטי. הנשיאות היא כלי מכובד ויעיל למדי (ר' את עזר ויצמן עד לנפילתו) במאבק התרבותי והאידיאולוגי על דמות המדינה. וכי מה חשבו מסקרי ההתמודדות – שפרס ישכח לאיית את המלה "שלום" ואת הכיוון למזרח התיכון החדש? שקצב ישכח מנין הוא בא ולאן אריה דרעי הולך?
פרס מייצג מדינה חילונית דמוקרטית והסכם שלום שכולל ויתור על הרחבת ההתנחלויות ועל כל הריבונות בירושלים, ואילו קצב מייצג עמידה על הרחבת ההתנחלויות, שמירה על ריבונות מלאה בירושלים רבתי, סממנים של מדינת הלכה וקבלת נורמות שבטיות נוסח ש"ס. זה היה המאבק האמיתי. קצב יכול לומר מכאן ועד להודעה חדשה (שתגיע) שהוא נועל את דעותיו הפוליטיות, אבל יש אלף ואחת דרכים שהנשיא יכול לדחוף את השקפותיו בלי לומר זאת במפורש. אם יש כאן סיכוי "להפתיע", כפי שאמר הנשיא החדש בעידנא דשמחה, זה יקרה רק אם יחליט שלמען אחדות העם הוא יתמוך במהלכי ברק – וגם זו מעורבות פוליטית. גם פרס לא היה פטור ממעורבות כזו אם היה נבחר, אלא שהוא היה יוצא מזה בהתחכמות הרגילה שלו. גם אם הוא לא היה הנשיא של כו-לם, כו-לם היו של הנשיא. אתה צועד או ברגל שמאל או ברגל ימין. אולי הוא נמר, הנשיא השמיני משה קצב, או אולי עכבר, אולי הוא גר בקריית-מלאכי, אולי בירושלים, אבל רק באוסטרליה ורק הקנגורו מדלגים על שתי הרגליים בבת-אחת. נצחון קצב היה שיקוף אמיתי של יחסי הכוחות הנוכחיים בכנסת, כמו גם הוכחה נוספת להגיון הגישה של ברק בדבר "הליכה אל העם".
לא מדובר בנקיטת עמדה "שמאלנית", אלא בעמידה על עקרונות בסיסיים של תקשורת חופשית מאובייקטיביות מזויפת, ופרשנות משוחררת מנטל של אחריות כוזבת לשלמות העם.
רן אדליסט הוא פרשן מדיני בטחוני של "נונסטופ", אתר הטלוויזיה והאינטרנט מבית מת"ב ודיסקונט-השקעות
גיליון 28, ספטמבר 2000