בתחילת דצמבר פורסם דו"ח של "קשב" (המרכז להגנת הדמוקרטיה בישראל). את הדו"ח, שכותרתו "מבט על החדשות: הסיקור החדשותי בשני ערוצי הטלוויזיה בישראל", כתב יזהר באר, בייעוצם של הפרופסורים ירון אזרחי, תמר ליבס, פרנסס רדאי וד"ר יובל קרניאל.
במבוא קצר מתאר הכותב את עקרונות השידור הציבורי ואת חשיבותו וכן את הנסיונות המתמידים, המתגברים לאחרונה לדעתו, של ראשי רשות-השידור להשפיע על תוכן השידורים, בעיקר על שידורי החדשות והאקטואליה. אין ספק שמדובר בבעיה קשה אשר כל שוחר דמוקרטיה צריך לזעוק כנגדה. ואולם, הדו"ח תוקף בצורה חריפה ביותר, בתמיכת נתונים סטטיסטיים מרשיעים כביכול, לא את מנהלי הרשות אלא דווקא את עיתונאיה ועורכיה, כאילו הללו התקרנפו וממלאים את פקודות מנהליהם.
מיד לאתר פרסום הדו"ח במאמר יחצ"ני ומגמתי ב"הארץ", התקיים דיון בנושא בתוכנית החדשה "דוקו-מדיה" (בערוץ הראשון המותקף). יזהר באר הציג בצורה שטחית את טענותיו, אורי לוי, מעורכי "מבט", גונן בתוקף על חבריו לעבודה, ואפילו שלום קיטל, מנהל חברת-החדשות של ערוץ 2, שזכה לשבח יחסי בדו"ח, הגן על חברו מן הערוץ הראשון.
כמי שעוסק במחקר ומפרסם מעבודותיו על חדשות טלוויזיה למעלה משני עשורים, בישראל ובחו"ל, וכמי שזוקף לזכותו תלמידים לשעבר וידידים בהווה בשני הערוצים, אני מבקש להעיר כמה הערות ותמיהות על הדו"ח של מר באר, שאותו קראתי, כמובן, במלואו ובעיון.
לא ברור לי אם באר מתייחס אל המסמך שהכין כאל עבודת מחקר או כאל עבודה עיתונאית (מעניין שהוא מגדיר אותה "תחקיר" - מושג המיוחס לעולם העיתונאי - ולא "מחקר"). מכל מקום, עבודה המתיימרת לנצל שיטות כמותיות-סטטיסטיות, וכן שיטות איכותיות לשם ניתוח מסרים תקשורתיים, חייבת להקפיד על כמה כללי יסוד.
יש להשתדל עד כמה שניתן להפריד בין דעותיו, ערכיו ומניעיו של החוקר לבין ניתוח החומר. במקרה זה, אין ספק שמטרתו של באר היתה לנגח את עובדי החדשות ברשות-השידור. "עקרון ההפרדה" היה בא לידי ביטוי מוצלח אילו נותח החומר בצורה "עיוורת", כלומר באופן שהמעריכים לא יידעו מנין הוא בא. כמובן שבניתוח חומר חדשותי-טלוויזיוני אי-אפשר לעשות זאת, לכן, דרך חלופית היא שהניתוח ייעשה על-ידי אנשים שאינם מודעים לנושא ואינם מעורבים בו. אין ספק שליזהר באר עמדות מגובשות בסוגיה הנדונה, אבל עובדה זו לא מנעה ממנו להיות המנתח והשופט היחיד של החומר.
יתר על כן, מקובל במחקרים מסוג זה להשתמש ביותר מ"שופט" אחד כדי למנוע, או לפחות לקזז, הטיות אישיות וכן לאפשר חישוב ציון או אומדן של מהימנות הניתוח. גם דבר זה לא נעשה במקרה שלפנינו. תמיד קיימת גם סכנה שהחוקר-המנתח המטפל בחומר ייעשה פחות ופחות רגיש לקריטריונים ככל שהוא מנתח יותר פריטי שידור, ואכן בבדיקה הנוכחית, של 66 מהדורות חדשות, אין לי ספק שנוצרה עייפות מחקרית כזו.
תמוהה גם שיטת בחירת פריטי השידור של מר באר, אשר הצטמצמה ל"סיקור השלטון והעומדים בראשו, סיקור האופוזיציה והקואליציה, סיקור השטחים וסיקור המתנחלים". מדוע לא טיפל באר גם בנושאי כלכלה, חברה, חינוך, יחסי חוץ של המדינה וכן בפלסטינים? גם בכל אלה ניתן היה לחפש, ואולי למצוא, הטיות של הסיקור בחדשות.
באשר לניתוח פריטי השידור עצמם, נראה מקריאת הדו"ח שאין ליזהר באר כל ספק באשר ליכולתו לזהות את הקריטריונים שלפיהם ניתן לקבוע את ה"אמת". הרושם המתקבל מקריאת חלק מן התיאורים המפורטים בדו"ח הוא, שהערוץ הראשון לא דיווח על הדברים כפי שקרו, ואילו ערוץ 2 הקפיד יותר לעשות כן. והרי כל חוקר תקשורת יודע שאין "מציאות" ואין "אמת" ואין "אובייקטיביות", וכי מלאכת הפקת החדשות היא תוצר של הבניה חברתית, כפי שרואים את הדברים הכתבים, הצלמים והעורכים בתהליך המורכב שבו הם פועלים, תחת לחצים ואילוצים רבים.
יתר על כן, רוב חוקרי התקשורת תמימי דעים שקיימות דרכים שונות "לקרוא" כל מסר, בלי קשר ואפילו מעבר או בניגוד למסגור המתוכנן של הכתב, הצלם או העורך. אביא לכך רק דוגמה אחת מן הדו"ח: באחד מפריטי השידור של ערוץ 1 מדווח על ביקור קשה של ראש הממשלה בחברון, בלוויית רעייתו. בביקור ספג ראש הממשלה ביקורת קשה מפי המתיישבים (כולל שימוש בחומר וידיאו ביתי שצילם אחד התושבים). תשומת לב קוראי הדו"ח מופנית לכך - וההנחה היא שגם צופי הטלוויזיה קלטו זאת - שהתמונה האחרונה בכתבה של "מבט" מראה את ביבי ושרה יושבים זה ליד זו במסוק והמצלמה מתמקדת על אחיזת הידיים שלהם. באר מפרש זאת כהצגת סימפטיה כלפי ראש הממשלה. אני רואה זאת אחרת. אני רואה זאת כקריצה אירונית של הצלם-עורך-כתב לקהל, המציג בפעם המי יודע כמה את הקיטש שביחסי הזוגיות של שרה-ביבי, וזאת במיוחד על רקע האלימות הקשה שחווה ה"זוג הראשון" בחברון דקות מעטות קודם לכן, כאילו הכל לא מעניין אותם כלל. ובכן, איזו "קריאה" נכונה יותר?
אין ויכוח שיש צורך באיזון ובהוגנות בדיווח החדשותי. אולם, כל עיתונאי וחוקר תקשורת יודע שאין מציגים ואין משיגים איזון בכל יום, בכל מהדורה ובכל פריט שידור. האיזון מתבקש ומושג על פני זמן, לעתים על פני זמן רב. לפיכך, הצצה מקרית למספר קטן של ימים ופריטי שידור איננה מוכיחה דבר, מה גם שלא בוצעו מבחני מובהקות סטטיסטיים, דבר שלא מנע מן המחבר לדבר על הבדלים "עצומים" בין שני הערוצים. זוהי רטוריקה שיש להימנע ממנה. היא מזכירה לי ספרון שקראתי לפני שנים שהופיע בביבליוגרפיה של שיעור בסטטיסטיקה, ונקרא "How to Lie with Statistics" שבו מובאת הדוגמה הקלאסית על האדם שטבע בבריכה שעומקה הממוצע היה 30 ס"מ.
ואם באיזון עסקינן, יש לציין שרשות התקשורת הפדרלית (FCC) - אותו גוף שגרסתו הישראלית אמורה לקום בקרוב בעקבות המלצות ועדת פלד ואימוצן על-ידי הממשלה - ויתרה כבר לפני שנים על הדרישה להגינות במסגרת ה-fairness doctrine שבה דגלה במשך תקופה ארוכה, בהקשר של שידורים בתקופת בחירות. כמו כן החליט מוסד זה להימנע מלהיכנס להגדרת המושג "חדשות" משום הקושי לקבוע זאת באופן מוחלט, וכפועל יוצא מכך גם להימנע מלקבוע "ערך חדשותי" מהו. אולם יזהר באר סבור, אולי בזכות עברו העיתונאי, שהוא יודע בוודאות ורשאי לקבוע טוב יותר מחבורה מקצועית של עיתונאים הפועלת בכל יום בהקשר חדש, מהו הערך החדשותי של כל נושא ועניין. אולי סייעו לו בכך גם יועציו בכתיבת הדו"ח.
יש להדגיש ששני הערוצים הישראליים נוהגים על-פי רוב לעסוק באותם נושאים, אם כי בצורות שונות, בהדגשים שונים, בסגנונות אחרים ובקצב אחר. זהו דווקא מצב רצוי, שאם לא כן, מה הטעם בשידור חדשות בערוצים שונים? אולם הטענה שמעלה באר בסיכום הדו"ח, כאילו "הנטייה של הציבור לנטוש את הצפייה במהדורות 'מבט' לטובת צפייה במהדורות החדשות של ערוץ 2, כפי שמבטאים נתוני הצפייה האחרונים, עשויה ללמד על עוצמת הפגיעה באיכות שידורי החדשות של הערוץ הראשון שכבר נגרמה", היא חסרת שחר. מאז שהחל ערוץ 2 בשידור חדשות, לפני כחמש שנים, מצביעים כל המחקרים, בכל השיטות, על העדפה של הציבור את המהדורות של ערוץ 2 על פני אלה של ערוץ 1 - כך שאין לייחם זאת לטיעונים הבלתי-מבוססים והמתוחכמים מדי של הדו"ח הנוכחי. השינויים המזעריים בשיעורי הצפייה שחלו בחודשים האחרונים נובעים, כפי הנראה, דווקא משינוי שעת השידור של "מבט" לתשע בערב, ולא עקב תוכן המהדורות ואופיין. בכל מקרה, לפני שטוענים טענה מסוג זה, בהחלטיות כה רבה, יש לבדוק אותה היטב.
השידור הציבורי בישראל אכן עובר משבר קשה שנובע, במידה רבה, מגישתה של הממשלה הנוכחית לשידור כאל מוצר ושירות ככל האחרים. כמו כן פוקדת לאחרונה את רשות-השידור שורה של אפיזודות קשות של הפעלת לחץ סמוי, ואף גלוי, על המערכת כולה ועל עובדים בכירים מסוימים בפרט. על השידור הציבורי יש להגן מכל משמר, במיוחד בתקופה זו. אולם, פרסום הדו"ח של עמותת "קשב", המוצג ברטוריקה ובנימה פסבדו-מדעית, על הליקויים הרבים שבו, עלול דווקא לפגוע בעיתונאי רשות-השידור העושים על-פי רוב את מלאכתם נאמנה בתנאים פיזיים, ארגוניים ונפשיים קשים מנשוא.
נוצר כאן מצב מאוד מעניין ומורכב. לדעתי, מטרת הדו"ח היתה מתוחכמת, קרי, להטיח ביקורת עקיפה בהנהלת רשות-השידור, ובעיקר במנכ"ל, כאילו הוא גרם לכך שעיתונאי הרשות יתקפלו לנוכח הלחצים והאזהרות שהוא משמיע כלפיהם, וכתוצאה מכך הם ישרתו ביראת כבוד את השר הממונה על רשות-השידור, שהוא במקרה או לא במקרה ראש הממשלה בכבודו ובעצמו. אולם, מכיוון שהתיזה לא הוכחה לדעתי, מן הסיבות שמניתי לעיל, וגם משום שאינני מאמין שעיתונאי הרשות אכן התקרנפו ונכנעו לתכתיבים, אני חושש שהתוצאה תהיה שייווצר דווקא הרושם שהביקורת היא בעצם נגד עיתונאי ערוץ 1, התוצאה עלולה להיות דווקא ניצול הדו"ח כנשק נוסף בידי מבקרי רשות-השידור ואלה המצדדים בפירוקה. זאת משום שלאחר זמן יישכחו הפרטים שבדו"ח, אפילו שהם מצביעים לכאורה על הטיה לטובת הממשלה, ותיזכר רק העובדה שאפילו עמותה שמאלנית שוחרת דמוקרטיה קטלה את עיתונאי "מבט". הדבר דומה לתופעת sleeper effect - אדם מן היישוב מופיע באקראי בטלוויזיה, וכל שכניו וידידיו, שצפו בשידור ומברכים אותו על הופעתו, שכחו מן הרגע הראשון, אם קלטו בכלל, מה אמר.
חבל שעמותת "קשב" לא ביטאה את דאגתה הכנה דווקא על-ידי פרסום נייר עמדה המתעד את ההתערבות של מנהלי רשות-השידור בפעילות מערכת "מבט", ובמקום זאת פרסמה דו"ח בעל יומרות מדעיות, בחסדי מדענים, אך ברמה שטחית, שעלול לכוון את החצים אל היעד הלא נכון.
הכותב הוא פרופסור לתקשורת וראש החוג לתקשורת באוניברסיטת תל-אביב
גיליון 18, ינואר 1999