ארנון מוזס, מבעלי "ידיעות אחרונות", חייב לעמוד למשפט על חלקו בפרשת האזנות הסתר. בשלב הזה הפרקליטות הניחה לו, בצנרת יש בג"ץ של "מעריב", אבל התקשורת היא שחייבת לתבוע את העמדתו לדין.
על פניה, אמירה זו היא חלק מההתלהמות הבין-עיתונאית בין "מעריב" ל"ידיעות אחרונות" ותוצר של משקעים אישיים של המעורבים בפרשה. למעשה זוהי אמירה יבשה מאוד, המשקפת באורח פרוזאי לחלוטין את מצב העניינים שאליו נקלעה התקשורת הישראלית כאשר היא מעומתת עם פרשת מוזס. המניע של נמרודי בהגישו בג"ץ יכול להיות אישי לחלוטין, ואולי יש בו גם מרכיב עסקי, אבל העובדה הזו אינה יכולה לעוור את עיני התקשורת כולה בכל הנוגע למעורבותו של מוזס בהאזנות הסתר.
חשיבות הטיפול במוזס גוברת, לאחר שהטיפול בעניינו של נמרודי הסתיים במפלתו הגמורה של האחרון. נמרודי, אחרי שהוכנס לכלא, איבד את יכולתו לשחק על המגרש הציבורי – ובדין. מבחינה ציבורית, הוא עצמו היה שותף לתהליך הניקוי בכך שהודה, פרפר קצת, כפי שכל אחד מאיתנו היה עושה, אבל חטף ויצא מן המשחק. איש לא יכול לקחת ממנו את "מעריב" כשם שאינך יכול להפשיט ממישהו את חולצתו, אבל אם אני מכיר את המכניזם הסמוי של החברה הישראלית – נמרודי ייצא מן הכלא קצוץ כנפיים, גם במה שקשור לרמת היחסים בינו ובין כתבים ועורכים. מצד שני, ארנון מוזס, שהיה מעורב בפרשה דומה – הגם שבפחות אינטנסיביות ויותר זהירות – יוצא נקי ואפילו אינו מגיע למשפט. אם אני מכיר את המכניזם הסמוי של החברה הישראלית – מדובר בסכנה של ממש.
מאחר שהוויכוח נסב על פרשנות של ראיות, אני מניח שבג"ץ יידרש לעניין ויפסוק את פסוקו, אבל לכל עיתונאי שעסק בפרשה יש יכולת שיפוט והבנה משלו, ואני לא מכיר שום פרשנות שבעולם שתוכל לנקות ציבורית את מוזס – ואת זה יודע כל עיתונאי שסיקר את הפרשה. ברגע שהוחלט שלא להעמיד את מעורבותו לפסיקת בית-המשפט, כולל מניעת קציני משטרה מלהעיד ופסילת עדותו של נאשם אחר, התקשורת כולה היתה אמורה לצעוק צעקה גדולה. לא רק בגלל מוזס, אלא בגלל הפגיעה במערכת המשפט. מדובר בשלב נוסף, מכריע, בתהליך הכרסום הגדול העובר על מערכת המשפט בעקבות הסתערות האליטות החדשות והנוכלים הוותיקים, כאשר כלב השמירה התקשורתי קשור לשרשראות של נוחות ועיוורון.
כמה מאפיינים להבהרה: סגן-ניצב ציון ששון התגייס למשטרה ב-71', רוב שנותיו שירת באגפי החקירות, מיולי 74' היה ראש מפלג חקירות ביחידה הארצית לחקירת פשעים במשטרת ישראל. בנובמבר 97' השתחרר. "ממש נדהמתי", הוא מצהיר, "כשנודע לי מהתקשורת שהפרקליטות החליטה לסגור את תיק החקירה ולא להגיש כתבי-אישום נגד ארנון מוזס וחיים רוזנברג". ששון הופתע גם מן הנימוקים לסגירת התיק: "ההחלטה הזו סותרת לחלוטין, מן הקצה אל הקצה, את המציאות כפי שנתגלתה והוכחה בחקירה". ששון היה שותף לחקירה של מוזס והוא מעיד כי ידוע לו ש"חוקרים אחרים שעסקו בחקירה שותפים לפליאתי ולתדהמתי".
אני לא יודע מדוע ששון מעיד כך ולא אחרת ואני שומע שמועות על קשריו עם הנמרודים – אבל שמועות ודיס-אינפורמציה לחוד וצורך אמיתי לחקור את דבריו לחוד.
במקום להתייחס לעדותו של ששון פרסמה פרקליטת המדינה, ב-28 באפריל 98', הודעה לעיתונות שבה נאמר כי החליטה לסגור את תיק החקירה נגד ארנון מוזס וחיים רוזנברג. הסיבה העיקרית על-פי הפרקליטות: "לאופר (החוקר הפרטי שהזמין את ההאזנות עבור מוזס; ר"א) גרס כי רוזנברג לא הזמין אצלו האזנות סתר, לא ביקש ולא דרש שיעשה עבודות בלתי חוקיות". עוד עולה מהצהרתה של הפרקליטה כי "מעדותו של לאופר לא עולה בשום שלב כל אמירה ישירה נגד ארנון מוזס בקשר לחשד לביצוע עבירות על חוק האזנות הסתר".
זו קביעה מוזרה. זה מוזר כיוון שמדובר בבלוף פרימיטיבי שכל מי שישלח יד אל התיק ידוג אותו בנקל. מעורבותו של מוזס כמזמין וכמשלם עולה באופן הברור ביותר שניתן להעלות על הדעת. למה? משום שכל זה פשוט נאמר ואושר על-ידי לאופר ורוזנברג והוגש כראיה על-ידי המשטרה לפרקליטות. למה החליטו בפרקליטות לא לקבל את העדות ולסגור את התיק? זה עוד יתברר, ואם לא מחר, כמאמר השיר, אז מחרתיים.
אחרי בדיקה יסודית יותר של הסיפור אי-אפשר שלא להבין שאפילו לא מדובר כאן בשטח אפור. קשה לרדת לסוף דעתה של מרים רוזנטל, פרקליטת מחוז תל-אביב, שהחליטה להרוג את התיק. אלא אם כן יוצאים מנקודת הנחה שכל העולם באסטה ולכל עגבניה יש מחיר משלה ובעל המאה הוא בעל הדעה.
כל קורא, בין אם הוא חצי אינטליגנט או רבע משפטן, יתפוס מיד שבוצע כאן סוג של אונס וכלי הנשק היו מקל או גזר. טיפשות או רשלנות אינן באות בחשבון.
מוזס היה מספיק ערום כדי לומר לחיים רוזנברג (האיש שלו ב"ידיעות אחרונות") שיאמר ללאופר (האיש שלו בהאזנות) שהכל חייב להיות חוקי. אז הוא אמר, כמו שאומרים ביידיש. ומיד אחר-כך פתח את האוזניים והכיס וניהל מערכת נסתרת של קבלת מידע ותשלומים מתחת לשולחן ומעל לחוק.
ההנחה היחידה העומדת לזכותו של מוזס היא, שלהבדיל מהטענות נגד נמרודי, הוא ניהל מלחמה מסחרית ללא כניסה לחיים הפרטיים של המואזנים – וזו בהחלט נקודה ערכית חשובה בטיעונים לקולת העונש – אבל בין זה ובין ביטול כתב האישום עדיין מונח כל המרחק שבין חוק לצחוק. ההאזנה עצמה היא עניין לא סלקטיבי וגם אם מוזס אינו עושה שימוש בסודות מן הארון, הרי עצם החשיפה האישית קיימת ולכן גם פוטנציאל האיום. זוהי הסיבה שהאזנת סתר היא עניין לא רק פלילי אלא גם מלוכלך, המחייב גירוש בעל הדבר מן העיר. "העיר", אם להעיר הערת אגב, הצטרף לשתיקת הכבשים.
נכון שמוזס שאל את רוזנברג איך לאופר משיג את האינפורמציה הזו ורוזנברג ענה ש"לא שואלים את האופה איך הוא אופה לחם". ובכן, מה חשב מוזס? שיעקב קדמי מ"מעריב" הקליט את עצמו ומסר ללאופר את הקלטת? והגרוע מכל: מה חשבה הפרקליטות? שמוזס חושב שקדמי הקליט עצמו ומסר את הקלטת ללאופר? אפילו הנוסע השמיני שהגיע זה עתה מן המאדים לא יקנה את הסיפור שמוזס לא ידע בדיוק במה מדובר. להזכירכם, מדובר באדם שכל ימיו שוחה בבריכה התקשורתית, כולל ההקשרים החברתיים והמשפטיים.
בשלב מסוים דרש מוזס מרוזנברג שיביא מלאופר מכתב המאשר שאת כל האינפורמציה הוא משיג בדרכים חוקיות. לאופר משחק את המשחק ונותן לו את המכתב הזה. כשקליינט, המשלם סכומים של מאות אלפים, מבקש, אז לאופר (לא רק הוא) היה חותם גם על מכתב המאשר שהירח עשוי מגבינה שווייצרית. השאלה היא אם הפרקליטות קונה באמת את השטות הזו: שהאיש, המנהל את כלי התקשורת החזק במדינה, משחק אותה טמבל גמור וראש קטן.
בחזרה למציאות: שום מחווה של תמימות או היתממות אינו יכול לחפות על העובדה שמוזס נזקק למידע, ידע שמדובר בהאזנות סתר, קיבל אותו ושילם בעדו. והגרוע מכל: שהוא מקבל מצנח פלטינה מן הפרקליטות.
מעבר לחומר הראיות, שרק משפטנים דגולים במיוחד או רופסים במיוחד היו מתרגמים אותו לסגירת תיק, יש גם נקודה חברתית-ציבורית שהיא לא פחות חשובה: לא להבין שהכנסתו של מוזס למשוואה עם נמרודי היא בחזקת הכרח בל יגונה, פירושו של דבר לא להבין דבר וחצי דבר במאבק של הפרקליטות עצמה לצדק ופני החברה בישראל. כל הדיבורים על "משקל הראיות" הם, במחילה, קשקוש גמור כאשר מדובר בצומת כל-כך רגיש של הכרעה חברתית ציבורית. פרקליט ציבורי הוא לא רק פרקליט אלא גם ציבורי, והאחריות המוטלת עליו היא לתרגם את הפרקליטות שלו למעש הציבורי. ארבל ורובינשטיין צריכים להבין שהפירוש של המלה "ציבור" היא ייצוג צורכי החברה הישראלית עכשיו, בתקופת הכהונה שלהם, ולא ייצוג האות היבשה והכביכול נצחית.
איש לא תבע מפרקליטת מחוז תל-אביב להכניס את מוזס לבית-סוהר, אלא להניח לשופטים לקבוע אם יש ממש בתביעתם של קציני המשטרה שחקרו בעניין – והיא לא עשתה זאת. אמנם פרקליטת המדינה עדנה ארבל גיבתה אותה, אבל לתוך הגיבוי הזה ניתן לשקלל את המרכיב הקולגיאלי-מקצועי, וגם את גיבויו של היועץ המשפטי לממשלה ניתן לקטלג תחת סעיף עייפות החומר ונמיכות הרוח – אבל מדוע פרקליטת מחוז תל-אביב התעלמה מהמלצותיהם של חוקרי המשטרה והחליטה על דעת עצמה לסגור את התיק?
הרי על-פי העדויות שנגבו במשטרה, שמעו חיים רוזנברג, איש אמונו של ארנון מוזס, וזאב לאופר, האיש שהפיק את ביצוע הקלטות הסתר, את החומר שהוקלט בהאזנות סתר בדירה במגדלי-דוד, ברחוב בארי בתל-אביב. היו מקרים שבהם רוזנברג לקח את ההקלטות למוזס כדי שזה יתרשם במו אוזניו. מוזס דאג לכך (בעבירה נוספת) שרוזנברג יקבל מעטפות עם כסף מזומן בשביל זאב לאופר. רוזנברג נתן את המעטפות לבתו הצעירה, יעל, שהיתה נפגשת עם לאופר בגינה בהדר-יוסף ומעבירה אליו את הכסף. לאופר לקח את הכסף וחזר לצותת – מה כאן מסובך בעניין ההעמדה לדין?
הסיפור כולו לא נכון? שיעמידו לדין את המעלילים – אבל שייתנו לשופט לפסוק.
זאב סגל, פרשנו המשפטי של "הארץ", היה הגון דיו כדי לכתוב אחרי הגשת הבג"ץ נגד מוזס כי "בנוגע לטענת נמרודי בעניין אי העמדתו לדין של מוזס, חזקה על בג"ץ שיבחן היטב את העתירה המונחת לפניו ואת הטענה של 'איפה ואיפה'. אם יימצאו ראיות לסיכוי סביר להרשעה, בניגוד לעמדת רשויות התביעה, טוב יעשה בג"ץ אם יתגבר על רתיעתו הכללית מהתערבות בשיקול הדעת של היועץ המשפטי לממשלה".
רן אדליסט כותב ב"מעריב"
גיליון 18, ינואר 1999