דן מרגלית עשה זאת שוב. הוא היה העיתונאי היחיד שהוזמן - והגיע - לארוחת הערב המדוברת בביתו של אהוד ברק ובהשתתפות אמנון ליפקין-שחק ודן מרידור. ביום שאחרי, בראיונות בגלי צה"ל וברשת ב' עם רזי ברקאי ושלי יחימוביץ', שניסו לומר לו שיש כאן בעיה אתית, השיב מרגלית, תוך צחקוק רועם, שהוא כבר היה בסרט הזה והשתתף בעשרות אם לא במאות(!) ארוחות כאלה, ואף הזמין פוליטיקאים ידועים לארוחות בביתו. הוא גם הסביר במלוא הרצינות, שמפגשים כאלה מאפשרים לו להכיר טוב יותר את הפוליטיקאים ואת "שפת הגוף" שלהם.
יש, אני מקווה, דרכים טובות ומעמיקות יותר להכיר פוליטיקאים. אבל אני בטוח, שהשתתפות באירועים כאלה מאפשרת להכיר עיתונאים כמו דן מרגלית.
מה שמקומם הוא לא כל-כך עצם השתתפותו של מרגלית בארוחה, אלא הקלות הבלתי נסבלת שבה הוא מסביר את ההתחככות הזו. בהתנשאות, בזחיחות דעת, בזלזול, בלי העלאת ספקות - אולי טעיתי, אולי הייתי צריך לסרב להזמנה של ברק. מרגלית משדר לנו: אני מכיר הכי טוב את כללי המשחק, מה בכלל אתם מבינים, ושימותו הקנאים.
מרגלית, מיקירי התקשורת הישראלית, שומר סוד והפוליטיקאי הטוב ביותר בין העיתונאים, אינו היחיד. אבל הוא הבולט ביותר בעניין הזה. לפני כשנה, כך פורסם, הוא חגג את יום הולדתו השישים בביתו של אהוד אולמרט, פוליטיקאי וחבר. על החברות עם אולמרט, שאותה אינו יכול להסתיר, הוא מדבר בחופשיות רבה כאילו מדובר בחברות בין סתם שני אנשים מן השורה.
לעומתו, עיתונאים רבים מקפידים על הפרדה מוחלטת בינם לבין האנשים שעליהם הם כותבים - והם לא פחות טובים או מוכשרים ממרגלית או משכמותו. יש אף כאלה שאינם מוכנים להשתתף בשיחות רקע "אוף דה רקורד".
עיתונאים רבים מתרחקים בכוח מחברויות מפוקפקות, דוחים מעליהם את פיתויי השלטון ופינוקיו - ויש הרבה פיתויים, וצריך הרבה כוח ואופי כדי לעמוד בהם. לפעמים, העיתונאים האלה משלמים על כך בקריירה שלהם: הם לא זוכים לקבל מידע חשוב וידיעות בלעדיות. אבל מצפונם נשאר נקי.
אני מניח שמרגלית הוא עיתונאי נקי כפיים וישר דרך. אבל מה יקרה, למשל, אם יגיע אליו (ובוודאי הגיע אליו) מידע על מעורבותו של אחד מחבריו הפוליטיקאים במעשה שחיתות? איך יתקוף מחר את הפוליטיקאי שהזמין אותו אמש לארוחת ערב, ואיך יעמוד בלחציו?
גם התקשורת לא ממש שמחה לעסוק בנושא. כי מי ירצה להסתכסך עם אחד מהברנז'ה כמו מרגלית? אבל כולם יודעים ומבינים, שעיתונאי בכיר, וגם לא בכיר, לא יכול להיות חבר קרוב של פוליטיקאי שאותו הוא מסקר. גם בג'ונגל הפוליטי והתקשורתי יש קווים אדומים ויש צורך לשמור על צופן אתי.
מצד שני, במדינה שבה מנכ"ל רשות השידור הוא עיתונאי שמשמש בתפקיד המוציא לפועל של ראש הממשלה שמינה אותו, במדינה שבה עיתונאי צמרת מקבלים מהממסד דירות יוקרה בהנחה גדולה, אולי הארוחות של דן מרגלית עם הפוליטיקאים הן, בעצם, אי של מוסריות.
ירמי עמיר הוא כתב ועורך בנושאי תרבות ב"ידיעות אחרונות"
גיליון 18, ינואר 1999