בדומה למאבק ההיסטורי בין רועי הצאן לעובדי האדמה, עוד מימי התנ"ך, כך מלווה את העיתונות המאבק המתמיד בין העורך לבין המו"ל, הבעלים של העיתון, מאז קיימת הרשות הרביעית בחברה הדמוקרטית. ניתן למנות דוגמאות רבות במערכת היחסים המורכבת הזאת, אך לרוב הצליח עיתון למלא את תפקידו כראוי ולשמור על רמתו רק באותם המקרים שבהם התקיים האיזון הנכון בין העורך, שעליו מוטלת השמירה על העצמאות העיתונאית ועל חופש הביטוי, לבין בעלי העיתון, המייצגים את האינטרסים הכלכליים.
בהקשר זה, מעניין לשוב לנסיונו של "הג'רוזלם פוסט" לפני למעלה מתשע שנים, כאשר החל המאבק על הבעלות והשליטה בעיתון, שבסופו הועברה הבעלות לחברת "הולינג'ר" הקנדית. מלבד החברה מקנדה, בבעלות קונרד בלק ודיוויד רדלר, גילו עניין פעיל ברכישת ה"פוסט" גם רוברט מקסוול יחד עם צ'רלס ברונפמן, ריצ'רד פראט מאוסטרליה, כרוכש אוהד בעידוד עובדי "הג'רוזלם פוסט", אריה גנגר שפעל בהשראתו של אריאל שרון, ויעקב נמרודי.
כאשר נפתחו המעטפות במשרדי הנהלת "כור" ב-18 באפריל 89', עם ההצעות לרכישת 51 אחוז של מניות חברת "משקיעי ישראל" שבבעלות "כור" ב"פלסטיין פוסט לימיטד" (שמה של חברת המו"ל של ה"ג'רוזלם פוסט" עד היום), חשבו בני גאון ושמעון רביד (מנהל הכספים של הקונצרן) שבהצעת חברת "הולינג'ר" הקנדית נפלה טעות דפוס. במקום 2.7 מיליון דולר כתבו כנראה בטעות 20.7 מיליון דולר.
שיחה קצרה עם יהודה לוי מן הקרן-הקיימת, איש אמונו היחיד של דיוויד רדלר בישראל ולימים המו"ל של ה"ג'רוזלם פוסט" ונשיאו - תואר חדש לגמרי בעיתונות בארץ - הבהירה כי זה אכן הסכום שהחברה הקנדית מוכנה לשלם כדי לרכוש קצת מעל מחצית ממניות העיתון היחיד בשפה האנגלית בישראל. סכום זה היה יותר מפי שבעה מן הערך שקונצרן "כור" ציפה לקבל וגימד את יתר ההצעות ללא סיכוי. כך לא זכתה הצעת 8 מיליון הדולר של אריה גנגר וההצעה המשותפת של מקסוול וברונפמן שהסתכמה ב-5 מיליון דולר, ובוודאי לא ההצעה בסך 2.6 מיליון שהגיש פראט, שהיה אמור לשמור על הצביון הליברלי של "הג'רוזלם פוסט" בשיתוף פעולה עם העורכים ועם חברי מערכת העיתון.
לאיש לא היה אז הסבר הגיוני מדוע חברת "הולינג'ר", אשר בבעלותה למעלה ממאה עיתוני פרובינציה קטנים בארה"ב וקנדה וגם ה"דיילי טלגרף" היוקרתי בלונדון, מוכנה לשלם מחיר כה גבוה בעבור "הג'רוזלם פוסט", שהוא אמנם עיתון בעל רמה אבל עם פוטנציאל כלכלי מוגבל ומוגדר מראש. את התשובה לחידה סיפק לי כשנתיים מאוחר יותר אריה מקל, שהיה באותן השנים יועץ התקשורת של יצחק שמיר בלשכת ראש הממשלה ולאחר מכן מנכ"ל רשות השידור וקונסול כללי של ישראל באטלנטה, ג'ורג'יה, והיא מתפרסמת כאן לראשונה.
כאשר רבו הידיעות בעיתונות בראשית 89' על כוונת "כור" למכור את ה"ג'רוזלם פוסט" ועל מספר הולך וגדל של רוכשים מעוניינים, נזכר אריה מקל בביקור בלשכת ראש הממשלה שערכו למעלה משנתיים לפני כן דיוויד רדלר מקנדה, אשתו ושתי בנותיו. רדלר הציג את עצמו כמנהל כללי של חברת מו"לים גדולה בקנדה, "הולינג'ר", אשר אמנם עדיין אינה מוכרת בישראל, אך רצונה לסייע לראש הממשלה. למעשה הוא ביקש לפגוש את יצחק שמיר והציג את עצמו כשמרן מובהק התומך בנשיא רייגן, ושותפו הבכיר, קונרד בלק, היושב בלונדון כמו"ל ה"דיילי טלגרף", הוא שמרן נלהב התומך במרגרט תאצ'ר. לשאלתו כיצד יוכל לסייע לראש הממשלה, השיב מקל מיד כי לחץ הדם של שמיר עולה כל בוקר כאשר הוא קורא את ה"ג'רוזלם פוסט" והיה טוב אילו היה יכול רדלר לרכוש את העיתון. חבל, לכן, שה"פוסט" אינו עומד למכירה, ציין מקל בצער, כשיוסי בן-אהרון, מנכ"ל משרד ראש הממשלה באותם ימים, מאשר את דבריו. בכל מקרה, נטל מקל בתודה את כרטיס הביקור של רדלר.
בינואר 89' אכן מילא כרטיס הביקור של רדלר את תפקידו: מקל איתר את בנימין נתניהו בניו-יורק, שם היה בסיור הרצאות וגיוס כספים למען הליכוד, והטיל עליו מיד ליצור קשר עם רדלר בטורונטו או בוואנקובר, כדי לעניין אותו בהזדמנות לרכוש את ה"ג'רוזלם פוסט". רדלר לא היסס הרבה, התקשר מקנדה אל עמיתי ארווין פרנקל ואלי וביקש לקבל מאזנים ודו"חות כספיים של ה"פוסט", והטיל על איש אמונו, יהודה לוי, לברר פרטים נוספים על העיתון.
השאר הוא היסטוריה. כך הצליחו אנשי ליכוד זריזים לנצל את חוסר התבונה וחוסר הערנות של אנשי תנועת העבודה ולקבל לידם נכס חשוב מאין כמוהו שהיה בבעלותה המלאה של ההסתדרות באמצעות קונצרן "כור" ובנק הפועלים (שבבעלותו היו עוד כ-42 אחוז של מניות ה"פלסטיין פוסט"). צריך לזכור שבשנת 89' כיהנה עדיין ממשלת הקואליציה הגדולה השנייה של הליכוד והעבודה, ללא רוטאציה, שבה היה יצחק שמיר ראש ממשלה ושמעון פרס, יושב ראש מפלגת העבודה, נאלץ לקבל על עצמו את תפקיד שר האוצר כפוי הטובה. באותם ימים תלה פרס תקוות רבות ברוברט מקסוול, אשר רכש את השליטה ב"מעריב", והיה רואה בעין יפה אילו מקסוול היה הופך גם למו"ל ה"ג'רוזלם פוסט" - רעיון שאנחנו, אנשי מערכת "הפוסט", דחינו בכל תוקף בגלל ההתערבות המתמדת של מקסוול בענייני המערכת בעיתונים שבבעלותו. לכן, כל עוד היה סיכוי שמקסוול יצליח לרכוש את ה"ג'רוזלם פוסט", פרס לא התערב ולא ניסה למנוע את מכירת העיתון.
מי שדירבן למעשה את מכירת העיתון למשקיעים זרים היה עמירם סיון, הראש הכל יכול של בנק הפועלים שהיה גם בעל החוב הגדול ביותר של "כור". אף על פי שסיון הבטיח לטדי קולק, לעוזי ברעם וכנראה גם לפרס כי לא ימכור את חלקו של בנק הפועלים ב"פוסט" וישמור על מיעוט חוסם של 42 אחוז מהמניות, נמכרו מניות אלה לרדלר תוך כמה חודשים בסכום של 4.6 מיליון דולר, מחיר נמוך הרבה יותר ממה שקיבלה "כור".
בכך תם העידן הליברלי ושוחר השלום של ה"ג'רוזלם פוסט". למרות השבחים וההבטחות שהרעיף רדלר על עורכי העיתון ועל עובדיו בשבועות הראשונים לאחר הרכישה, שונתה צעד אחר צעד המדיניות המערכתית של העיתון באמצעות יהודה לוי.
מועצת המנהלים של העיתון, שבה היו עדיין נציגי חברת "משקיעי ישראל" ובנק הפועלים, אישרה בספטמבר 89' את פרישתי אחר 31 שנות עבודה ב"פוסט", ועמי פרשו שלושה מנהלים בכירים. בינואר 90' פרש גם עמיתי העורך ארווין פרנקל ובהמלצת בנימין נתניהו צורף דוד בר-אילן - היום יועץ ההסברה הראשי של ראש הממשלה - להיות עורך מאמרי המערכת של ה"פוסט" וכעבור שנה התמנה לעורך ראשי. באמצע ינואר 90' פרשו 25 מבכירי העורכים והכתבים של ה"פוסט", אבל העיתון המשיך, כמובן, להתקיים ונהנה ממעמדו המונופוליסטי כעיתון יחיד בשפה האנגלית בישראל.
בעל המאה הפך לבעל הדעה לפי התסריט הגרוע ביותר של יחסי מו"ל ועורכים.
ארי רט היה עורך ה"ג'רוזלם פוסט"
גיליון 16, ספטמבר 1998