היסטוריה

בראשית היה המאייר על הרגליים, זה שדילג בין המהפכה הצרפתית למלחמת האזרחים באמריקה ורשם בפנקסו רישומים נמרצים בשחור-לבן; שתיעד הוצאות להורג והנציח בדיו טקסי הכתרה של מלכים; שאיוריו התפרסמו בעמודים הראשונים של העיתון כתמונת מצב עדכנית מן השטח והעבירו את חוויית ה"הייתי שם" לרבבות קוראים.

אחר-כך הופיעה המצלמה. המאייר סגר את הפנקס, כינס את רגליו תחת שולחן הכתיבה, ומאז היה יכול להיות: קריקטוריסט לוחם, קרטוניסט, פורטרטן, אילוסטרטור מעטר את קומיקסאי שולח רסן (מעניין שלרוב המלים הלקוחות מעולם האיור – קריקטורה, קומיקס, קרטון – אין עדיין תרגום הולם לעברית).

האיור במאה העשרים

את כל שנותיו במאה העשרים עשה האיור לצדם של הצילום והטקסט, מחפש את דרכו ואת הצידוק לקיומו. מאחר שאיבד לצילום את תפקיד ה"מתעד" וה"מדווח", תפקידיו החדשים נעו בין היותו תפאורת רקע נעימה לטקסט קשה לעיכול (או מעורר תיאבון לטקסט מעלה פיהוק) לבין היותו כלי ביטוי להבעת עמדה ודעה אישית, שאינו נופל מן הטקסט הכתוב. בקיצור, האיור, כמו הפמיניזם במאה העשרים, נלחם לשוויון זכויות.

מקומו של האיור בעיתונות הישראלית

גם בעיתונות הישראלית, עולת הימים, מילא וממלא האיור תפקידים שונים, במגוון סגנונות וטעמים: קריקטורה למוסף הפוליטי; אילוסטרציות, חינניות – למוספי העסקים, מסקרנות – לכתבות בנושא מדע, מאיימות – לכתבות שעוסקות בהתעללות מינית; איורים חושניים לטורי אוכל, איורים אישיים לטורים אישיים, וכר נרחב לפעולה במוספים לנשים ובעיתוני הילדים.

עורכי העיתונים

עורכי העיתונים הם אלה שיושבים מצדו השני של הטלפון ואומרים לאקונית: "חצי עמוד צבע למחר בבוקר". השפה הוויזואלית הטבעית והברורה לעורכי העיתונים היא הצילום. האיור הוא שפת מותרות. שפה נרכשת. עם זאת, יש לדעתי כיום פתיחות רבה לאיור, לשפתו המשתנה בהדרגה, ולמעמדו של המאייר כבעל אמירה אישית ולא כנסמך על שולחנו של הטקסט.

הגבולות שקובעים עורכי העיתונים הם רחבים מאוד, ומאפשרים יצירה בסגנונות שונים, בצד אמירת שונות (לא ידוע לי על התערבות של עורכים בתכנים של איור או במסריו, אלא אם כן הם לגמרי לא קולעים לרעיון שמביע הטקסט. רוב ההערות של העורכים, עד כמה שידיעתי משגת, נוגעות לצדדים הטכניים).

המאיירים

מספר המאיירים בעיתונות הישראלית גדל בהדרגה וכבר אי-אפשר לספור אותם, כמו פעם, על יד אחת: זאב, דוש, פרידל... בתי-הספר המתרבים לעיצוב מספקים מלאי בלתי נדלה של מאיירים צעירים, שמקבלים הזדמנות במקומונים, כמו גם בעיתונים הגדולים, להציג את מרכולתם. וכך, בצד המאיירים הוותיקים, הצעירים של פעם, שיושבים בעיתונות לבטח, צצים כל העת מאיירים חדשים שמותחים את קווי הגבול של האיור, מקומו ותפקידו.

במשך השנים מקבל האיור קול אישי ועצמאי יותר, שמדבר בשפה מדוברת ואולי אפילו בסלנג. אפשר לראות זאת, למשל, בדרך שעשתה הקריקטורה העברית מזאב ודוש עד ערן וולקובסקי ועמוס בידרמן (אפילו השמות הפכו ממותגים לאומיים לשמות בעלי שם משפחה).

תערוכה

התערוכה של זאב אנגלמאיר (אייר ב"חדשות" ז"ל ומאייר ב"העיר", "הארץ" ועיתונים אחרים), המוצגת בימים אלה בגלריה לעיצוב של אסכולה בתל-אביב, נותנת הזדמנות להציץ אל עולמו של מאיר מן הזן החדש ולמערכת יחסיו עם העיתונות.
אנגלמאיר בונה באיוריו עולם קולאז'יסטי שמורכב מקלישאות ודימויים לעוסים של קו ושל מלה. הוא משחק עם צורות ודימויים כמו שהוא משחק עם משפטים ומטבעות לשון, כרדי-מיידז של התרבות, ומרכיב מהם תמונת עולם מעוותת, מגוחכת, מעוררת צחוק, בוטה, מכוערת, וולגרית ואנושית מאוד.

העולם המכוער-יפה-גבוה-נמוך של אנגלמאיר נודד איתו לכל איור שלו. בין אם הוא מעצב כתבה רפואית על כאבים ברגליים, מתכון חמין לשבת, או שער למוסף סופשבוע של "חדשות". הקורא מקבל אנגלמאיר נטו, ולא עיטור ססגוני שמציץ מעבר לכתפו של הכותב. הבוטות המינית וההשתלחויות המשוחררות שמציצות אלינו מעל דפי העיתון מעידות שאף עורך לא נשף בעורפו ולא שירטט לו קווים אדומים.

עם זאת מקפיד אנגלמאיר ליצור גם במתחם שהוא כולו שלו, טור שבועי מאויר (כמו "הידעת" ב"חדשות"), או בספרים שהוא מוציא, שם הטקסט והאיור מדברים אנגלמאירית ביתר חופשיות.

דודו גבע

דודו גבע, למיטב ידיעתי, הוא זה שסלל את הדרך לקול אישי, ייחודי, אחר, של האיור בארץ (ואם אני מעוותת את תולדות האיור העברי, עמכם הסליחה). עם יוסף, הברווז, ושאר הדמויות הכרסתניות-ממושקפות-מקריחות-ישראליות (ובעזרת קובי ניב, כמובן), הוא העניק לאיור תעודת זהות, והפך אותו לשפה מדוברת. הוא הפך את המאייר מאנונימוס חתום בקטן ליוצר מזוהה, בעל עולם מזוהה, שיש לו אמירה ברורה על התרבות שלנו.

"חדשות" ז"ל

העיתון "חדשות", ו"מוניטין" לפניו, הם שנתנו את הדחיפה לביטוי הוויזואלי בעל האמירה. בעיקר בתחום הצילום, אבל גם, ללא ספק, באיור. גם מרחב פעולה גדול, וגם חופש דיבור, שם התבסס הברווז של דודו גבע, המרובעים המשפחתיים של ערן וולקובסקי (שנעו בין הכורסה לכיור דרך הטלוויזיה) והשערים של אנגלמאיר.

הצילום והאיור

הצילום והאיור הולכים יחד דרך ארוכה, ויש להם, לדעתי, אותם אינטרסים. כשאני מדברת על צילום, אני לא מדברת על הצילום המדווח-עיתונאי, ולא על הצילום האילוסטרטיבי המבוים, אלא על הצילום בעל האמירה האישית, כמו זה של אלכס ליבק ב"הארץ", או זה של קירשנר ב"מעריב". הגבולות של האיור והצילום מיטשטשים לאט-לאט. האפשרויות של המאייר להשתמש בצילום, אם כאמצעי ליצירת האיור, ואם כקולאז' של צילומים, מעמידות את המאייר והצלם בעלי האמירה האישית באותה עמדה.

טורים אישיים

לרוב הטורים האישיים המפיעים כיום בעיתונות יש מאייר צמוד, שמאייר את הטקסט ברוח הדברים, אבל מרשה לעצמו להביע דעה, לגלוש לאסוציאציות פרטיות, או לספר משהו אחר באותו הקשר (עמוס בידרמן ועלי מוהר ב"העיר", דודו גבע לטקסט הפותח של "סגנון" ב"מעריב", ערן וולקובסקי ומיכאל הנדלזלץ ב"ספרים" וכו').
עם זאת, זה עדיין לא מספיק. אין מספיק מקומות בעיתונות שמעניקים לאיור מרחב מחיה כשלעצמו, ולא באצטלה של קומיקס.

חנוך פיבן

דוגמה חיובית. עמוד הדיוקן הפוליטי שיצר במוסף סוף-השבוע של "הארץ" ייבא לארץ נורמות חדשות של יחס לאיור, שעד היום היו שמורות רק לצילום (אף שגם לדודו גבע, למשל, היו עמודים שכולם התרחשות תוך-איורית, כאן המשמעות שונה). איור שמקבל מקום של טור אישי מביע עמדה, והטקסט האינפורמטיבי מגבה אותו ומציג ביחד תמונה שלמה. השימוש שעשה "הארץ" באיוריו של פיבן לפרסום העיתון מחדד ומדגיש גם הוא את יחס העיתון לאיור, שבא לידי ביטוי גם בחלקיו האחרים.

פלאי הטכנולוגיה

הטלוויזיה, הקולנוע, המחשב וכל שאר ההתפתחויות הטכנולוגיות שקשורות בהם העניקו לדימוי החזותי כוח רב הרבה יותר מהשפה הכתובה ומהשפה המדוברת. לשפה הוויזואלית טקסט משלה ואמירה משלה. היא לא עוד רק מפרשת ומאירה את הטקסט הכתוב באור נגוהות. העיתונים יודעים שהם לא יכולים להתעלם מכך, ולכן הם מעניקים חשיבות הולכת וגדלה לדימוי החזותי.

עתידות

עם הזמן, כשכל העיתונות הכתובה תעבור למסך הווירטואלי, ייעלמו ההייררכיות המסורתיות של טקסט-דימוי, ושוויון הזכויות יושלם.

הערה

בחירתו של "העין השביעית", מארח מאמר זה, להשתמש רק באיורים לניהול דיאלוג חזותי עם הטקסטים המופיעים בו, מאפשרת לקוראים לשפוט את כוחו של האיור ואת יכולת הביטוי שלו.

גיליון 14, מאי 1998