"נשיא ברית-המועצות הבטיח לראש אש"ף להמשיך את תמיכת ארצו במחבלים". משפט כזה אינו נדיר בעיתונות הישראלית, או במהדורות החדשות של הרדיו. מובן מאליו שבריה"מ מעולם לא הבטיחה לאיש, אפילו לא לראש אש"ף, תמיכה ב"מחבלים".
בישראל ישנם מושגים רבים השגורים במודעות הציבורית עד שכבר לא נותנים את הדעת לאבסורדים אשר יוצרים כותבי החדשות הישראלים. לא עשינו מחקר מדעי, אך מדי פעם מקפיצים אותנו ניסוחים מסוימים הנשארים בזיכרון. למשל, תאונת דרכים ליד חיפה שבה נפגעו "חמישה בני-אדם ושני בני מיעוטים". אנו, כתבי החוץ, איננו שותפים לאנחת הרווחה הקולקטיבית היהודית במקרים שכאלה. מבחינתנו בני-אדם הם בני-אדם ללא הבדל בין ילידים, המכונים גם "מקומיים", ליהודים שזכות ישיבתם בארץ כנראה מוטלת בספק, שהרי אין מכנים אותם בשם הכבוד הזה.
כתב חוץ נתקל באופן קבוע בבלבול במספר הנפגעים אחרי פיגועים. בקול-ישראל מדווחים למשל על 12 הרוגים, אך סוכנויות הידיעות הבינלאומיות מונות ארבעה. לרגע מוטלת בספק מהימנותו של הכתב היושב בישראל. האם קול-ישראל מסתיר ממנו מידע כפי שמקובל אחרי אירוע בלבנון, כאשר כל העולם כבר יודע את מספר הנפגעים הישראלים, ורק בישראל אפילו את מספר הנפגעים צריך לשמור בסוד כל עוד משפחות החיילים לא קיבלו הודעה? בפיגוע במחנה-יהודה או במדרחוב, משום מה, אין הצנזורה מונעת את פרסום מספר הנפגעים תוך כדי האירוע, אף על פי שהגופות עדיין לא זוהו. הפער בין המספרים המתפרסמים בארץ לבין המספרים המופצים בחו"ל קשור גם הוא באבחנה הדקה בין בני-אדם לבין יצורים אחרים, שכנראה לא נכנסים לקטיגוריה הזו.
מדי פעם שומעים חיילים ישראלים אומרים על לוחמי החיזבאללה בלבנון שהם "חיילים טובים". אך כאשר שומעים בחדשות שכך וכך מחבלים תקפו, נפצעו, או נהרגו בלבנון בעת התקפה על עמדה של "חיילי" צד"ל, שוב נדרש כתב החוץ להפעיל את הדמיון ולתרגם את הביטויים השגורים בישראל לשפה ניטרלית. שהרי משום מה נוצר הרושם כאילו בדרום לבנון לא מתנהלת מלחמה בין כוחות צבאיים עם כלי נשק דומים כגון טילים ומרגמות. שכן, כאשר החיזבאללה מניח פצצה בצד הדרך, אין זו פעולה צבאית, אלא "פיגוע חבלני". כפי שנודע לכל המאוחר אחרי "אסון השייטת", גם צה"ל משתמש במטעני צד כאמצעי לוחמה. איך עלינו להבחין בין חיילים מכובדים לבין מחבלים שפלים: המדים? כלי הנשק? צורת הלחימה?
אין אנו אמורים לייצג צד. מה היו אומרים שלטונות ישראל אילו היינו מכנים את מדינת ישראל "הישות הציונית" או "הכובש הציוני" רק משום שאצל הסורים, או אצל גורמים אחרים במזרח התיכון, זה הכינוי המקובל?
דוגמאות מהסוג הזה ניתן למצוא לרוב. ברשות-השידור הישראלית (וגם בפלסטינית) קיימת מעין אקדמיה ללשון המחליטה לאחר כל מהפך על ניסוחים התואמים את הקו הממשלתי. אין לצפות מכתבי חוץ ליישם את המהפך העובר על אזור מסוים, המכונה לפי רוח הזמן "יהודה ושומרון", "הגדה המערבית", "השטחים", "השטחים הכבושים", "פלסטין", "אזור A, B ו-C", או יהא אשר יהא.
ברור שזה נושא טעון מאוד מבחינה פוליטית, וחשוב אם עוקבים אחר בולדוזרים בג'בל אבו-רניים או בהר-חומה. אפילו כתב החוץ מתקשה להחליט אם להכיר בהרחבת גבולות ירושלים ב-1967 או בגבולות ירושלים לפי המפות הפלסטיניות. הרי גם הגרסה הפלסטינית אינה עקבית: לפעמים מדברים על הר-חומה כעל חלק מ"מזרח ירושלים הערבית", ולפעמים כעל "התנחלות חדשה בשטחים הכבושים". לפי הגרסה הפלסטינית, כל עוד שהם לא מכירים בירושלים כבירת ישראל הנצחית והמורחבת מאז 1967, אין להכליל את הר-חומה בתוך תחומי "ירושלים הכבושה". כתב חוץ המדווח מהמזרח התיכון אינו יכול למלא מוספי שבת ענקיים בנושאי המריבות השבטיות בירושלים; איננו יכולים להסביר בכל פעם את הקשר המורכב בין תעמולה לבין מציאות פוליטית לא פתורה. זה אומר שכל ניסוח שבו אנו בוחרים נתקל בביקורת קטלנית בנוסח "התקשורת הזרה עוינת".
בישראל, לעתים רחוקות, מתעורר ויכוח סביב ביטוי בעייתי בלקסיקון החדשותי. כך, למשל, כאשר שרים הציעו להכניס פועלים זרים ל"מחנות ריכוז" לפני גירושם לארץ מוצאם. לעומת זאת, איש לא מחה כאשר בגין דיבר בימי קמפ-דייוויד על הצורך במציאת "פתרון סופי" לבעיה הפלסטינית. אילו היה כתב גרמני מדווח על הצעת ה-Entloesung של בגין באמצעי התקשורת הגרמניים, היו מטפלים בו כפי שטיפלו במוזיקאי הגרמני שחתם על חשבון הבירה שלו בשם "אדולף היטלר".
המושגים השגורים בעיתונות הישראלית כופים על צרכני התקשורת בארץ ראייה חד-צדדית. כאשר מדווחים ש"כל מטוסינו חזרו בשלום", או ש"איש מחיילנו לא נפגע", פונים למשפחה אחת גדולה כאילו כל מאזין לחדשות הוא חלק ממנה. אנו, כתבי החוץ, איננו שייכים למשפחה היהודית החמה הזאת, ויש להניח שגם הפלסטינים ומאזינים אחרים בעולם הגדול של רשת ב' באינטרנט אינם מזדהים בהכרח עם "מטוסינו וחיילנו".
כפי שבישראל דורשים מאיתנו אם לא הזדהות אז לפחות ניטרליות, כך אנו נדרשים גם מהצד הפלסטיני, החיזבאללה, לבנון, סוריה ואחרים. הסיבה שאנחנו יושבים בישראל ולא ברמאללה, בעמאן או בדמשק אינה הזדהות עם צד זה או אחר של הסכסוך; הסיבה היא פרוזאית לגמרי: קווי טלפון טובים יותר, תנאי חיים מערביים, בתי-ספר לילדים, חופש עיתונות. אין זה תפקידנו להכתיב לעיתונות הישראלית את ניסוחיה בכתיבת החדשות, אך כדאי לה לבדוק את ניסוחיה על-פי מושגים של "אובייקטיביות מינימלית" ו"ניטרליות עיתונאית" לפני שבאים אלינו, כתבי החוץ, בטענות שגישתנו היא אנטי-ישראלית ועוינת.
אולריך סאם הוא כתב בישראל מטעם תחנת הטלוויזיה הגרמנית NTV והעיתון "שטוטגרטר צייטונג"
גיליון 11, אוקטובר 1997