כיוון שזכיתי בעברי להיות האומבודסמן של "מעריב", הראשון מבין עיתוני ישראל שעורכו מינה לו מבקר פנימי שכזה, מעין נציג ציבור בעיתון, התרגלו עיני לקלוט שגיאות הרואות אור בדפוס או נשמעות באמצעי התקשורת האלקטרונית. הרגל טוב מבחינה מקצועית, שאינו תמיד נחמד מבחינה חברית או אישית.

אל יהיו אי-הבנות: שגיאות דפוס הן עניין שטבע האדם לא ישנה אותו. באלה הימים קראתי פסק דין של שופט, שבשורה אחת כתב "להפקיע שערים", משל מדובר היה בספסרות מימי הפיקוח על המזון בישראל, אך בלי לתקן את הטעות במפורש – מן הסתם תוקנה במהדורה מהודרת יותר של פסק הדין – תוקן המעוות מעצמו כאשר שתי שורות למטה מן האמור כבר הדפיסה הקלדנית של השופט "...לא הבקיע שער". יובן מן האמור לעיל שפסק הדין דן בכדורגל ולא בספסרות.

זכור לי עד היום המקרה המביש, כשבמאמר רב-מידות הופיע בדפוס הצירוף המדהים "מרכסיזם מקף לניניזם", בלא שהמכתיב והכתבנית (הימים היו בעידן מכונות הכתיבה) והמגיה נתנו את דעתם לכך שה"מקף" צריך היה להיות סימן דפוס ולא מלה...

אך לא בשגיאות דפוס רציתי לדון, אלא להעיר ולהאיר את כל מי שעיניו או אוזניו עדיין לא מאסו לקרוא או לשמוע על שגיאות שמקורן לעתים בבורות ולעתים באדישות. הנה קראתי בעיתון מכובד שהעיר אוסאקה שביפן נמצאת "מצפון לטוקיו". דקדוקי עניות, יאמרו לי, מה זה חשוב? זה חשוב, מפני שמדובר באצבע קלה על המקלדת. כל מי שהיה ביפן או עיין במפת המדינה יודע גם יודע שאוסאקה נמצאת ממערב, ואפילו מעט מדרום-מערב, לטוקיו הבירה ולא צפונה ממנה.

זה חשוב, משום שברור כשמש שמי שהקליד את המלים "מצפון לטוקיו" המציא אותן ממוחו הקודח, משום שלבטח לא נמצאו במקור הידיעה. זה חשוב, מפני שמי שמוצא שגיאות כאלה בעיתון בתחום שהוא בקיא בו, יחשוד לבטח חשדות כבדים גם במידע המתפרסם בעיתון בתחומים שאין הוא מתמצא בהם. זה חשוב, מפני שהנחת היסוד היא שעיתון מפרסם עובדות אמת.

הנחות, כידוע, ניתן לסתור.

בתחום העברית בכלל, אני יודע שבניגוד לשיר מפי אריק איינשטיין, אין סיכוי שאשנה את העולם. אבל לנסות צריך, לא? תהיתי, דרך משל, אם אפשר ש"חתונה תתרחש" (כפי שנדפס בעיתון מכובד אחד), או שמא אין הפועל האמור מתאים לחתונה.

אך אם עם ההתרחשות המטרימוניאלית הזו עוד אפשר לחיות, קשה לי מאוד עם החדירה העמוקה וחסרת המעצורים לעברית בת זמננו, ברדיו, בטלוויזיה, בעיתונות ובין הבריות בכלל, של ה"זוֹתִי". הדבר הנורא הזה הוא לבטח סירוס וולגרי של "זאת", שזכה להתגלגל בראש חוצות ואיש אינו מוחה או מצפצף.

איזו מלה נוראה היא זו? מנין באה ולמה? מה היה רע ב"זאת" הפשוטה והמובנת לכל? הנורא מכל, לעניות דעתי שמן הסתם נמצאת במיעוט מבוטל, ששמעתי לא אחת מורים ומנהלת בית-ספר ואישי ציבור מכריזים ש"זוֹתִי"... וגו'.

גבריאל שטרסמן הוא שופט בדימוס ועיתונאי לשעבר