הגשת מועמדותו של אורי אבנרי לפרס ישראל לתקשורת על-ידי רינו צרור, דורון צברי ויאיר לב אינה הפעם הראשונה. ככל הידוע לי, שמו של אבנרי עלה לדיון בהקשר זה לפחות פעם אחת בעבר. כידוע, ההמלצה לא התקבלה.

אבנרי אמנם זכה ב-2004 בפרס סוקולוב למפעל חיים, אבל פועלו העיתונאי יוצא הדופן ובמיוחד עמדותיו הפוליטיות הבלתי מתפשרות מקשים עליו לזכות בשלל הכיבודים המאפיינים "elder statesman" נשוא פנים. כך, לדוגמה, לפני כמה שנים הוצע אבנרי כמועמד לקבלת תואר דוקטור לשם כבוד מטעם אוניברסיטת חיפה. הבקשה המנומקת לוותה בחתימתם של כמה מבכירי הפרופסורים בקמפוס ושל אנשי רוח בולטים. מכתב הדחייה הרשמי של ועדת התארים היה אדיב אך לקוני. הדחייה לא נומקה או הובהרה.

אבנרי ראוי לזכייה בפרס ישראל לתקשורת. למעשה, ספק רב אם בין העיתונאים הישראלים החיים שטרם זכו בפרס יש מישהו הראוי לו יותר ממנו. מי שמפקפק בנכונות הקביעה הזאת מוזמן לסור לבית-אריאלה ולעיין בגליונות "העולם הזה" שפורסמו בין 1950, השנה שבה החלו אבנרי ושלום כהן לערוך את השבועון, ובין 1965, השנה שבה הפך אבנרי לחבר-כנסת מטעם "העולם הזה - כוח חדש". סדרת התחקירים פורצי הדרך שפירסם "העולם הזה" בשנים הללו העלתה על פני השטח בעיות כאובות ומחדלים באופן שהיה קשה להתעלם ממנו.

אורי אבנרי, ירושלים 2009 (צילום: מתניה טאוסיג)

"העולם הזה" תיעד, בין השאר, את מצוקותיהם של נכי צה"ל שלא זכו לטיפול נאות מן המדינה ששלחה אותם לקרב, של חולי הנפש במוסדות סגורים, של העולים החדשים שגרו במעברות ("המעמד השני", בפי השבועון) ושל הערבים אזרחי ישראל ("המעמד השלישי") שחיו בשנים הראשונות לקיום המדינה תחת עול משטר צבאי אנטי-דמוקרטי; "העולם הזה" חשף את הפוליטיזציה העמוקה של השירות הציבורי, כמו גם את פעולותיהם הנסתרות מכל פיקוח אפקטיבי של שירותי הביטחון.

רבות כבר נכתב על-ידי עיתונאים, אקדמאים (כולל הח"מ) ואבנרי עצמו, שתמיד היה השגריר והיחצן הנמרץ ביותר של תשלובת אבנרי בע"מ, על אודות העמדות הפוליטיות החתרניות של "העולם הזה" והתחקירים שפירסם השבועון באותה תקופה. ואולם, מה שמדהים את הקורא ב"העולם הזה" של תקופת תור הזהב של השבועון, מעבר לנושאי הכתיבה ומושאיה הספציפיים, הוא סגנון הכתיבה והרוח הכללית שנשבה בין דפיו. כאמור, אבנרי היה תמיד המקדם הנלהב ביותר של מיתוס אבנרי. וכך, במלאות חצי שנה לרכישת "העולם הזה" מאורי קיסרי, ציין השבועון את האירוע ההיסטורי ואבנרי פירסם את הדברים הבאים:

"'בימים טרופים אלה... אחרי אלפיים שנה... ימים הרי גורל... חרדת קודש... אחריות כבירה... נרעשים ונרגשים...'. כך לא כתבה המערכת החדשה של 'העולם הזה' כאשר הציגה את עצמה, לפני חצי שנה בדיוק, בפני קוראיה. כבר בצעדה הראשון הפרה את המסורת המכובדת: לא הבטיחה דבר, לא ניסחה הכרזה רבת מליצות ורושם, לא קיבלה על עצמה את הצלת ישראל וישועת העולם... לנו היתה רק אמביציה, קטנה, פשוטה אפורה: להוציא עיתון שאפשר לקרוא אותו".

ואכן, "העולם הזה" בהנהגתו של אבנרי ברא שפה עיתונאית חדשה, בהירה ונהירה. בהשוואה לעיתונים אחרים, "העולם הזה" ייחד מקום רב יותר לדיווח חדשותי על חשבון מאמרי פרשנות ארוכים, שאיפיינו את העיתונות הישראלית של ראשית ימי המדינה. בדומה לכך, "העולם הזה" עשה שימוש אפקטיבי ובלתי מקובל בצילום העיתונאי והנהיג חידושים משמעותיים בתחומי העריכה והעימוד. ולבסוף, "העולם הזה" הנחיל לעיתונות הישראלית סגנון כתיבה תמציתי ובהיר שעשה, בין היתר, שימוש בביטויים ומלים שהומצאו על-ידי השבועון, כגון חללית, ח"כ, מדען, יומון, אלתור ועוד. מדינת ישראל שתיאר "העולם הזה" היתה שונה מאוד מן המדינה שנשקפה מדפי העיתונים המסחריים והמפלגתיים של שנות המדינה הראשונות.

ולמרות כל זאת, קשה להאמין שאבנרי יזכה בפרס ישראל. הסיבות לכך קשורות כמובן לאקלים הפוליטי הנוכחי. ואולם, מעבר לכך, הדיון באבנרי ובפרס ישראל, או נכון יותר, הדיון בתפקידו של אבנרי כמי שיש לו סיכוי קלוש לזכות בפרס שהוא ראוי לו, נוגע בשאלות רחבות יותר, ובעיקר באופן שבו עיתונאים ישראלים מבנים את סיפור העבר וההווה של הקהילה הפרשנית שאליה הם משתייכים.

האחר הפונקציונלי הפרדוקסלי של הקהילה העיתונאית

בשנות ה-50 וה-60 התאפיינו היחסים בין העיתונים והעיתונאים המובילים של הזרם המרכזי ובין "העולם הזה" בדואליות מרתקת: מצד אחד, במישור הפומבי-ציבורי הוקע "העולם הזה" מעל כל במה עיתונאית נחשבת. כך, לדוגמה, במאי 1954 כתב עמוס אילון ב"הארץ" מאמר שסקר את השבועונים בישראל. על "העולם הזה" כתב אילון:

"ל'העולם הזה' אופייני סגנון כתיבה מיוחד, הנשמר בכל מדוריו באחידות כמעט טוטליטרית [...] סגנון זה מוחזק תמיד אוקטבה אחת מעל זאת של פרוזה נורמלית, תכסיס המקיים את הקורא במצב של מתיחות מתמדת ומשרה עליו את ההיסטריה של העורכים [...] סגנון זה מביא לנו מדי שבוע בשבוע יצירות המנסות לפרוט על מיתרי תפוצה בדוקים כגון ליבוי ניגודים עדתיים, מפלגתיים ותרבותיים, יחד עם מנה גדושה של פורנוגרפיה ורכילות של יושבי בתי-קפה [...] מכתבים של קטינים מודפסים יחד עם מסעי תעמולה שתוצאתם היחידה היא ערעור המורל בבתי-הספר התיכוניים והגברת המתיחות בין מורים לתלמידיהם".

לאורך שנות ה-50 וה-60 האשימו עיתונאים ישראלים את "העולם הזה" בפרסום שקרים, דרדור רמתו המוסרית של הנוער, הלבנת פני ישראל בעולם ועוד ועוד. ב-1958, בעת שתיאטרון הבימה העלה את "זרוק אותו לכלבים", מחזה שלמעשה הצדיק פגיעה פיזית באבנרי ובעיתונאי "העולם הזה", גרסו כמה מן העיתונאים שכתבו על המחזה שהבעיה המרכזית בו היא שהוא אינו מבחין בצורה ברורה מספיק בין העיתונאים הראויים להגנת החוק ובין אלה שמותר לפגוע בהם. מובן שגם ל"העולם הזה" עצמו היה תפקיד מרכזי בביצור דימויו כ"אחר" הבלתי מעורער וכקדוש המעונה של העיתונות הישראלית של אותן שנים; בעיני אבנרי הביטוי "השבועון המסוים", שטבע בן-גוריון, היה מחמאה.

ואולם, באותן שנים בדיוק התקיימה מערכת יחסים מקבילה וסותרת-לכאורה בין עיתונאי הזרם המרכזי ובין "העולם הזה": למרות ההוקעה הפומבית של השבועון הוא שימש למעשה בית-ספר לעיתונאות של הזרם המרכזי. ב-1958, אותה שנה שבה הועלה "זרוק אותו לכלבים", עשרה מבוגרי המערכת הזעירה של "העולם הזה" כבר עבדו ב"מעריב", "ידיעות אחרונות", "הארץ" ואפילו "דבר".

בדומה לכך, רבים מעיתוני הזרם המרכזי של התקופה אימצו ללא היסוס, שלא לומר חיקו ללא בושה, את שפתו של "העולם הזה", את מדוריו החדשניים ואת תחומי הסיקור שהשבועון התייחד בהם. עיתונאי הזרם המרכזי הדליפו לכתבי "העולם הזה" מידע שלא יכלו לפרסם בעיתוניהם. במקרים אחרים הדליפו חברים בוועדת העורכים מידע ל"העולם הזה" – שלא היה חבר בוועדה – כדי שיוכלו לפרסם אותו, בהנחה ש"העולם הזה" יעשה זאת ללא היסוס.

וכך, בשנים הללו שימש "העולם הזה" כ"אחר פונקציונלי" פרדוקסלי של הקהילה העיתונאית; מצד אחד שימש אמצעי בידי הזרם המרכזי לתיחום גבולות הקהילה, אכיפה של נורמות מקצועיות ואבחנה בין עיתונות טובה לעיתונות רעה, ומצד שני, האלטרנטיבה שהציע "העולם הזה" התכתבה ישירות עם מגבלות העיתונות הישראלית וסייעה להתמודדות עימן.

בהמשך ישיר לכך, במהלך שלושת העשורים האחרונים, ובמיוחד לאחר סגירת "העולם הזה" ב-1993, ממלא השבועון תפקיד מרכזי בתהליך הפרשני של הבניית הזיכרון של הקהילה העיתונאית כסוג של אב-מייסד רטרואקטיבי.

שלושה מוטיבים מרכזיים בנארטיב הנוכחי של זכרון "העולם הזה"

סיפור הזיכרון הרטרוספקטיבי של "העולם הזה" מובנה בהקשרים שונים, כגון קיבועו של "העולם הזה" כסטנדרט של מצוינות עיתונאית, הזימון התכוף של אבנרי לדיון בדילמות עיתונאיות עכשוויות, התהייה הנמשכת על אודות ממשיכו ויורשו של "העולם הזה" ("חדשות"? בלוגים נשכניים?), השימוש התכוף במוטו המפורסם של השבועון בעת דיון בעיתונות חוקרת משובחת, כמו גם ב"מילון המשפחתי החסר" הנפלא של דניאלה לונדון-דקל (האיור: הבעל הנרגז שואל בזעם את זוגתו כמה עלו המגפיים החדשים. היא נבוכה לרגע ואז עולה להתקפה ונוהמת לעברו: "שמונה מאות תשעים שקל!" המושג המבאר: "בלי מורא, בלי משוא פנים").

מנסחיו הבולטים ביותר של הנארטיב הנוכחי הם (כמובן) אבנרי עצמו, ולצדו עיתונאים בולטים שהחלו את דרכם ב"העולם הזה" כגון רינו צרור, ענת סרגוסטי וחנוך מרמרי. שלושה מרכיבים מרכזיים מאפיינים את נארטיב ההנצחה הנוכחי של "העולם הזה": הראשון הוא הצגתו של השבועון כמורד האולטימטיבי של שנות המדינה הראשונות, ברוח ייצוגו העצמי. המרכיב השני הוא הכתרתו כמעצב פני העיתונות העכשווית וכמי שהשפיע באופן מכריע על תהליך התבגרותה. ולבסוף, המרכיב הסוגר את הנארטיב מציג את "העולם הזה" כמנצח הטרגי, כמי שהצלחתו הביאה לחורבנו: מרגע שהעיתונות הישראלית כולה אימצה את דפוסי הסיקור של השבועון ואת שפתו וקנתה לשורותיה את כתביו, לא היה לו סיכוי לשרוד אל מול מתחריו המבוססים והממוסדים.

סיפור העבר של "העולם הזה", כפי שהתגבש על-פי התבנית הזאת, נזקק כמובן לכל המהלכים המאפיינים הבניה של זיכרון קולקטיבי, ובכללם השמטה או שיכוך של מתחים ואי-נעימויות דוגמת השוביניזם הבוטה של "העולם הזה", השילוב הפרדוקסלי בין מצע פוליטי יוני ובין גלוריפיקציה של המיליטריזם, והחריגות האתיות הניכרות.

מה שמחזיר אותנו אל פרס ישראל. במהלך העשורים האחרונים שימש הדיון בעצם הענקת פרס ישראל לתקשורת, כמו גם הדיון הספציפי במועמדותו של אבנרי, אמצעי נוסף לכינון סיפור ההתבגרות הרטרואקטיבי של העיתונות הישראלית, ולאבחנה – על משקל המתח שבין היסטוריונים ישנים לחדשים – בין עיתונאים "ישנים" ל"חדשים".

פרס ישראל לתקשורת הוענק לראשונה ב-1986 לשלום רוזנפלד ולישעיהו אברך. ב-1997 התפתח ויכוח ציבורי נרחב בעקבות ההחלטה להעניק את הפרס לשמואל שניצר (וההחלטה הסופית, שלא להעניק לו את הפרס בשל המאמר השנוי במחלוקת "ייבוא של מוות"). אגב הדיון במקרה הספציפי של שניצר עלתה לדיון הסוגיה הרחבה יותר של עצם הענקת פרס מטעם השלטון לעיתונאים. מאמר המערכת של "הארץ" תהה על ההיגיון של הענקת פרס מטעם המדינה למי שאמורים לבקר את פעולות השלטון, ופרופ' ירון אזרחי כתב ב"העין השביעית":

"מעבר לסוגיה הספציפית הנוגעת להתאמת שניצר לפרס ישראל, חשובה יותר השאלה אם אין פגם בכך שהמדינה מעניקה פרס לאנשים האמורים, בין השאר, לבקר אותה ואת פעולותיה. האם ראוי שהמבוקר יבחר באמצעות שליחים את המסקר המצטיין? האם יש בכלל טעם בכך שהמדינה תתערב בשאלה מה היא עיתונות טובה? ומה יכולה הענקת פרס כזה לעשות לעיתונאים הזוכים בכבוד?".

במהלך שני העשורים האחרונים טענו עיתונאים ישראלים רבים, וביניהם דן מרגלית, רון מיברג, דוד רובינגר וחיים הנגבי, כי יש להעניק את פרס ישראל לתקשורת לאורי אבנרי. במהלך הדיון על הענקת הפרס ב-1997, תהה אריה כספי ב"הארץ"  על זכייתו של חיים יבין בפרס וקבע נחרצות כי העיתונאי הישראלי הראוי ביותר לזכייה בפרס הוא אורי אבנרי.

את הדיון העיתונאי הביקורתי בעניין הענקת פרס ישראל לאבנרי ניתן אפוא לסכם בשלושה טיעונים עוקבים, הנסמכים על היגיון מעגלי:

א. המדינה אינה צריכה לבחור עיתונאים מצטיינים ולהעניק להם פרסים. אין היגיון בכך שמוסד מבוקר יבחר את מבקריו המצטיינים.

ב. ואולם, בהנחה שהענקת הפרס היא עובדה מוגמרת, יש להעניק אותו לאבנרי, ולהעדיף אותו על פני עיתונאים נשכנים פחות, אשר לרוב זוכים בפרס.

ג. ואולם, בדיוק משום שאבנרי הוא המסמל המובהק ביותר של כל מה שאמור לאפיין עיתונות נשכנית וביקורתית, אין סיכוי שהמדינה תעניק לו את הפרס (או כמו שהיו מסכמים הוכחות בשיעורי מתימטיקה בבית-הספר – מש"ל).

כאמור, אשמח מאוד להתבדות ולחגוג את זכייתו של אבנרי בפרס. יחד עם זאת, קיבועו של אבנרי כזוכה האולטימטיבי בפרס ישראל לתקשורת שלעולם לא יזכה בו הולם להפליא את הפרקים הקודמים בסיפור המורכב שטוותה העיתונות הישראלית לאורך השנים על אודות אורי אבנרי ו"העולם הזה".

ד"ר אורן מאיירס הוא מרצה בכיר בחוג לתקשורת, אוניברסיטת חיפה