אורי בלאו, עיתונאי חרוץ בן 35, מועד להישלח לכלא לשבע שנות מאסר משום שפירסם כמה כתבות שהרגיזו מאוד את הממסד הבטחוני. הכתבות חשפו התנהלות בעייתית לכאורה של פיקוד מרכז, שעמדה בניגוד להוראות בג"ץ במה שנוגע להוצאתם לפועל של חיסולים ממוקדים. לא זו בלבד שהמידע שסיפק בלאו לקוראיו ב"הארץ" הוציא את ראשי הממסד הבטחוני מכליהם, אלא שעורכיו מצאו לנכון ללוות אחת מן הכתבות בתצלומי מסמכים המאששים את קביעותיו העובדתיות. פרסום המסמכים המרשיעים האלה הוגדר בדיעבד על-ידי ראש השב"כ, יובל דיסקין, כתקיעת אצבע בעין, והיא שהובילה, ביסודו של דבר, להחלטת היועץ המשפטי לממשלה להעמיד את בלאו לדין.

אין טעם להיתמם: היועץ המשפטי לממשלה מנמק היום בק"ן טעמים את החלטתו – ועיקרם רצון המדינה לאכוף את מרותה ולהבטיח שמידע סודי לא יודלף, אך המוזיקה העולה מהודעתו חושפת את המניע האמיתי: להעניש את העיתונאי, ללמד אותו לקח – ומה שלא פחות קובע: להטיל מורא על עמיתיו העיתונאים ולאותת להם להיזהר בפרסום מידע שהשלטון רוצה להשאירו גנוז. גם התקשורת מצווה לא להיתמם: המקרה של בלאו הוא יוצא דופן. היקף החומר הסודי שהגיע לידיו ואיכותו משווים להדלפה ממדים שלא נודעו עד כה (זה קרה לפני עידן ויקיליקס), ולכן, לכאורה, לא בהכרח ראוי להחיל עליו, אוטומטית, את ההגנה המוענקת לעיתונאים במדינה חופשית במקרים כאלה.

רק לכאורה. במהות העניין זכאי בלאו לכל ההגנות העומדות לרשותם של עיתונאים במדינות מפותחות, ולו היתה בישראל תקשורת ראויה לשמה, היא היתה מכריזה מחר בבוקר על שביתה או מחוללת מחאה מסוג אחר כדי למחות על ההחלטה להעמידו לדין. לא נשמע כדבר הזה, לא בישראל ולא בעולם החופשי, שעיתונאי יואשם על-פי החוק הפלילי רק משום שמילא את שליחותו החברתית ופירסם מידע שהשלטון ביקש לנצור. עיתונאים מסתבכים לא פעם עם הרשויות כאשר הם מבקשים לגונן על מקורותיהם; במקרה הזה מעזה המדינה להעמיד לדין עיתונאי כאחרון הגנבים – משום ששיתף את הציבור במידע שהגיע לידיו (אכן, בהדלפה) על התנהלות מטה פיקוד מרכז.

הכתבות של בלאו עמדו בכל קני המידה העיתונאיים המקובלים: היה בהן עניין מובהק לציבור, המידע שנכלל בהן היה מדויק, הן עברו את בדיקתה של הצנזורה והן כללו תגובה של צה"ל. בגלל ההתנהלות המופתית הזו, לא היה בהן שום סיכון בטחוני. הן היו בלתי נעימות לשלטון, הן הביכו את הממסד הבטחוני – אבל הן לא פגעו במאום בבטחון המדינה. ולכן הנמקתו של היועץ המשפטי לממשלה, בהודעתו היום, אינה מאשימה את בלאו בפגיעה בבטחון המדינה, אלא בפוטנציאל הפגיעה שהיה טמון בהתנהלותו לאחר שהמידע הסודי הגיע לידיו.

ודוק: בלאו נזהר דיו בפרסומיו העיתונאיים. הממסד הבטחוני מאשים אותו בחוסר זהירות משווע באופן שבו שמר על המסמכים הרגישים שהגיעו לידיו. בכך נוטלת על עצמה הפרקליטות תפקיד של מחנך, ומשתמשת, מיניה וביה, בשוט כבד כדי לאלף את בלאו בינה. זו גישה מקוממת. חרף הייחודיות של המקרה הנדון, לא המסלול הפלילי הוא הדרך לקרוא את בלאו לסדר.

בהכרעה בין זכות הציבור לדעת לרצון השלטון לאכוף את מרותו, בחר היועץ המשפטי לממשלה הנוכחי, יהודה וינשטיין, להשביע את רצונו של השלטון. היו בעבר כמה יועצים משפטיים לממשלה שהעדיפו, בנסיבות קרובות, את חופש הביטוי ואת זכות הציבור לדעת.