מחאה ברחובות דבלין (צילום: ויליאם מרפי, cc-by-sa)
משבר החוב האירופי משחק תפקיד מרכזי בוויכוח האידיאולוגי שמתנהל סביב המחאה החברתית. כבר מזמן אינן רק יעדי תיירות נחשקים, אלא מוסר השכל מדמם. בשיח הציבורי הן מצטיירות כמי שבחרו את הבחירות הקלות, נהגו בחוסר אחריות, ולאחר שנכנעו ל"לחץ חברתי", לוו את עצמן לשוכרה.
הנארטיב הזה, נארטיב משבר החוב הריבוני, מתאפיין בחרדה גדולה לחוב הציבורי, אך בהתעלמות והזנחה של החוב הפרטי: החוב של משקי הבית ושל המגזר העסקי (בתנאי שהוא לא של "טייקון", כמובן). מאחר שחולקים אותו פוליטיקאים ודמויות משפיעות רבות במשק הישראלי, זהו גם הנארטיב השולט בעיתונות הכלכלית.
נארטיב משבר החוב הריבוני מסוכן כיוון שהוא מונע מאיתנו לתת את הדעת על תפקידו החשוב של החוב הפרטי ביצירת משבר. הרי אם "מצפון תפתח הרעה", למה שנטרח להסתכל לכיוונים האחרים?
בכנס שנערך באחרונה (20.12.11) במכון ון-ליר נשמעו דווקא קולות שונים, שהעניקו לחוב הפרטי את המקום הראוי לו. למרבה הצער, הסיקור של הכנס לא הבשיל לביקורת המיוחלת על נארטיב משבר החוב הריבוני.
פרופ' ברי אייכנגרין, אורח הכבוד של הכנס, הוא מומחה בעל שם עולמי למערכת המוניטרית הבינלאומית ולהיסטוריה כלכלית. לדברי אייכנגרין, הצגת המשבר באירופה כמשבר חוב ריבוני מבלבלת בין סיבה למסובב, בין הגורמים למשבר ובין תוצאותיו.
לטענתו של אייכנגרין, לא משבר אחד באירופה, כי אם ארבעה. רק אחד מהם, ביוון, הוא בעיקרו משבר חוב ריבוני. אייכנגרין, מרצה גם למדע המדינה, הסביר כי הסיבה לכך שאפיון המשבר כמשבר חוב ריבוני הוא הנארטיב השולט נעוצה בעמדת הכוח של גרמניה.
ובכן, אם החשודה המיידית הנצחית – הממשלה – היא רק שותפה זוטרה, מי הם האחראים למשבר? שלושת המשברים האחרים, הסביר האורח, מקורם דווקא במשבר מאזן תשלומים של הסקטור הפרטי (פורטוגל), במשבר של המערכת הבנקאית (במקרה האירלנדי) ובמשבר של העדר צמיחה, המקשה על גלגול החוב (איטליה).
נדמה שאילו הניתוח של אייכנגרין היה מקבל את קדמת הבמה, היה בו כדי למקד את השיח הציבורי בשאלות שונות בתכלית. בראש וראשונה, ניתוחו מעודד אותנו לחשוב מהו תפקידה הרצוי של המדינה ביחס להסדרת שיעור החוב הפרטי והמבנה שלו, ומהם השיקולים השונים הקשורים בו. אלה שאלות סבוכות, שסביר שיעוררו מחלוקות בין תפיסות עולם, סקטורים ואינטרסים שונים במשק. נכון להיום, השאלות הללו מודחקות בשיח הציבורי.
חשיבות החוב הפרטי לעתיד המשק הישראלי תפסה מקום נכבד גם בניתוח של המשתתפים הישראלים בפאנל, הפרופסורים דניאל צידון וליאו ליידרמן. צידון, משנה למנכ"ל בנק לאומי, הזהיר כי חרף העובדה שמאז המשבר הכלכלי העולמי, הקטין הסקטור העסקי בארה"ב ובאירופה את מינופו והצטייד במזומנים, חברות ישראליות דווקא הגדילו את מינופן (אולם, לדבריו, חרף השינוי, המינוף בישראל עודנו נמוך יחסית). ליידרמן, לשעבר מנהל חטיבת המחקר בבנק ישראל וכיום כלכלן ראשי בבנק הפועלים, התריע מפני גיוסים קרבים של חוב תאגידי לצורך מימון מחדש, שלא יוכלו להיעשות אלא בתשואות דו-ספרתיות.
על אף שהפאנל בהחלט התייחס גם למדיניות ממשלות שונות והבנק המרכזי האירופי כגורם במשבר, נדמה שככלל, הוא אינו מתיישב בנוחות עם הגרסה המקובלת של נארטיב משבר החוב הריבוני, הנפוצה כל-כך במקומותינו. כאמור, לקחים עיקריים שעולים מהניתוח, כך נראה, ממקדים את תשומת הלב בחוב הפרטי. האם וכיצד ביטא זאת הסיקור התקשורתי?
הכותרות הראשיות בשלושת העיתונים הכלכליים התייחסו כולן אל תחזיותיו הקודרות של צידון למיתון קרב בישראל, בעקבות המשבר מעבר לים. דבריו של אייכנגרין, אורח הכבוד המפורסם, בעניין ריבוי הסיבות למשבר והבלבול בין סיבה לתוצאה, לא הוזכרו כלל ב"כלכליסט", ולא זכו לפסקאות הראשונות ב"גלובס" וב"דה-מרקר". רק "גלובס" מצא להזכיר את אבחנתו המעניינת של האורח כי החוב הריבוני הוא נארטיב שולט הודות לעמדה הגרמנית. באף אחד מן המקרים דבריו העקרוניים של אייכנגרין לא מיסגרו את הכתבות.
הזהרותיהם המקומיות של ליידרמן וצידון בנוגע לחוב הפרטי אמנם הוצבו במקום מרכזי, ואף זכו לכותרת משנה, אך דומה שאף הן עדיין אינן ממוקמות בהקשר רחב דיו, שיעודד חשיבה ביקורתית על נארטיב משבר החוב הריבוני. בינתיים, הממשלה נותרת החשודה המיידית, והלקח החשוב לא נלמד.
נדב אוריין פאר הוא דוקטורנט למשפטים באוניברסיטת הרווארד