הורים לילדים קטנים יודעים שלפעמים צריך לנקוט תרגילים מלוכלכים כדי להסיט את תשומת לבם במקרה שהם רוצים פתאום משהו שראו, נניח שוקולד. לכן אומרים להם משהו כמו "אוי, תראו! ציפור!". הילדים מביטים למעלה, מחפשים ומחפשים, ובינתיים הידיים הזריזות מעלימות את חפיסת השוקולד.

אותו תרגיל מקובל גם בז'אנר אחר מזה של גידול ילדים: כייסות, שם הוא בדרך כלל מבוצע בשניים. קורבן הולך ברחוב, ולפתע אדם נתקל בו, כמובן שהפוגע מתנצל ומבקש סליחה, אבל ברגע המגע בין השניים, כאשר תשומת לב הקורבן ממוקדת במקום הפגיעה, השותף השני מכניס יד זריזה לכיסו של הקורבן ושולף ממנו בעדינות את הארנק. ככה זה: כואב לך במקום אחד, ולכן אתה לא שם לב למתרחש במקום אחר.

 

לא הייתי מתעכב על הפן הזה של אמנות הכיוס לולא זו היתה הדרך הטובה ביותר לתאר את האסטרטגיה התקשורתית של "מעריב" בהתמודדותו עם ההכרח, הלא נעים בפנים עצמו, להחזיר 30 מיליון שקל למחזיקי אג"ח.

הנה שיעור קצר, ובלתי כואב, על הלוואות. "מעריב" זקוק לכסף. הוא זקוק לכסף כבר הרבה זמן. משום כך הוא הנפיק אגרות חוב (או בקיצור אג"ח). אג"ח היא נייר ערך המשמש תעודת התחייבות לתשלום חוב, והיא מכשיר פיננסי פופולרי שבעזרתו גופים שונים, ובהם גם חברות עסקיות, לווים כסף מהציבור (או ממלווים אחרים). ל"מעריב" יש איגרת חוב כזו שזמן הפירעון שלה הגיע, ולכן הוא צריך להחזיר לציבור המלווים 30 מיליון שקל. יש רק בעיה אחת: אין לו 30 מיליון שקל. למעשה, הוא חייב לבנקים 166 מיליון שקל.

מה עושה "מעריב"? מנפיק עוד אגרות חוב שבעזרתן יגייס 45 מיליון שקל נוספים שבאמצעותם יחזיר את ההלוואה הקודמת. העניין הוא שלא רבים ישמחו להלוות 45 מיליון שקל לגוף שמשתמש בהלוואה שלהם כדי להחזיר הלוואה קודמת ושיש לו חור בכיס בגודל של מטוס קרב. "מעריב" מסביר שאין צורך לדאוג כיוון שחברת הכשרת-היישוב, החברה האם של "מעריב", מתחייבת לרכוש מהעיתון אג"ח בהיקף של 33 מיליון שקל. כלומר הילד הדפוק לווה כסף מהאמא העשירה (שלוותה בעצמה את הכסף משתי קרנות) – ועוד קצת מהציבור. בהערת אגב יש לומר שמכל מיני סיבות, "מעריב" לא יוכל לבצע את הטריק הזה בעתיד. נגמר.

מעבר לתרגיל הפיננסי החמוד, שבו ממחזרים אותו שקל כך שישמש הלוואה שמכסה הלוואה שמכסה אג"ח – שהוא סוג של הלוואה – כדי שיהיה אפשר בעזרתו ללוות עוד כמה חודשים של חמצן, לפנינו מקרה שבמרכזו כישלון עסקי צורב.

"מעריב" לווה כסף מהיקב, מהגורן ומכל מי שלא בורח. העובדים מביטים פעם אחר פעם בתאריכי היעד לפרעון ההלוואות בחשש כבד שהנה מקום העבודה שלהם פושט את הרגל. מרץ 2010, המועד שהעיתון התחייב להחזיר בו 30 מיליון שקל, היה תאריך שכזה. זה לא סוד. למעשה, זו הדרך של "מעריב" לקצץ בהוצאותיו. הוא מבהיר לעובדים שזה הזמן להדק את החגורה, ואת החגורה, כמו תמיד, מהדקים על המותניים של העובדים.

מהתשקיף שפירסם "מעריב" לקראת גיוס האג"ח עולה שבתשעת החודשים הראשונים של 2009 ירדו הכנסות העיתון בכמעט 11%, או במלים אחרות, בכ-285 מיליון שקל. משום כך סיים "מעריב" את תשעת החודשים בהפסד של 48.9 מיליון שקל, שזה נשמע הרבה, אבל זה חתיכת הישג בהשוואה להפסד של התקופה המקבילה בשנת 2008 – אז הפסיד העיתון 71.1 מיליון שקל.

איך צומצמו ההפסדים? בין השאר על-ידי צמצום אגרסיבי בתנאי השכר של עובדיו. "גלובס" מדווח שאם בדצמבר 2007 הועסקו 1,143 עובדי קבוצת "מעריב" במשכורת קבועה, הרי שבספטמבר 2009 יש רק 343 עובדים כאלה. ואם בסוף שנת 2007 רק 57% עבדו לפי שעות, הרי שבסוף ספטמבר שיעורם מתוך סך העובדים כבר הגיע ל-84%. היתרון ברור: עובדים לפי שעות זולים יותר.

בעוד שהנתונים חושפים סיפור עגום, שקשה למצוא עגום ממנו, ממהרים ענת קם מוואלה וטלי ציפורי מ"גלובס" לספר סיפור אחר. כך בוואלה מתפרסמת ידיעה תחת הכותרת: "עלות השכר של יובל וגלעזר 2.3 מיליון שקל בשנה". כך גם ב"גלובס".

רותי יובל ודורון גלעזר הם העורכים לשעבר של "מעריב", והמספרים מתייחסים למשכורותיהם בשנת 2008. האם זו הפעם הראשונה שבה נחשפות משכורותיהם של השניים? ממש לא. למעשה, דיווח על כך נמסר ופורסם בהרחבה לפני כמעט שנה, בסוף מרץ 2009, ודווח יום למחרת גם ב"עין השביעית". מסתבר שלא רק חובות ממחזרים, אלא גם כתבות וידיעות.

מה שמחזיר אותנו לאסטרטגיית ה"תראו! ציפור!" שאיתה התחלנו. מדוע סיפור המשכורות זוכה לקמבק דווקא עכשיו? הנה שתי השערות פרועות שנשמעו במסדרונות "מעריב". הראשונה היא שמנכ"לית "מעריב" החדשה, אווה מדז'יבוז', לא לגמרי מאושרת מכך שמשכורתה שלה נחשפה – 60 אלף שקל בחודש, ובקרוב 70 אלף שקל בחודש, תודה רבה. לכן היא פונה לאמצעי התקשורת, שסובלים גם כך מהפרעות קשב וריכוז, ואומרת להם, "תראו! דורון גלעזר! וגם רותי יובל!". זה מספיק כדי לעשות את העבודה.

זו השערה נחמדה (ופרועה), אבל אולי אם נרחיב אותה להשערה השנייה, תתבהר התמונה. זו לא המנכ"לית שזועקת "תראו! ציפור!", אלא העיתון כולו. כדי לחמוק מביקורת על כשלונו העסקי שנמשך מאז ראשית העשור, כדי להסיט את תשומת הלב של הקוראים, אך בעיקר של העובדים, מחוסר יכולתו הכרונית לעלות על פסים של צמיחה, דוחף "מעריב" לגרונם של אמצעי התקשורת סיפור ממוחזר, שמכה בבטנם הרכה ("אוחחח, תראו כמה העורכים הקודמים השתכרו, הנבלות") ושתפקידו אחד: לכסות על היד שמכייסת אותם, שוב מכייסת אותם.

כמה טוב ש"מעריב" מוצא לתרגיל הזה פרטנר בדמות עיתונאים, שבמקום לעשות את עבודתם מעדיפים להתגייס לטובת תרגיל הסחת דעת של מי שלווים כסף כדי להחזיר הלוואות שמכסות על הפסדים בהיקף של מאות מיליוני שקלים. אחר-כך יטען "מעריב" בפנינו של"ישראל היום" אין מודל עסקי רציונלי.