יום אחד, באמצע שנות ה-60, זומן משה דור, אז עורך המוסף היומי ומוסף הספרות של "מעריב", לשיחה עם העורך הראשי אריה דיסנצ'יק. דיסנצ'יק, כך לפי הספר "העיתון" מאת עדי מרקוזה-הס, שיצא לאור לאחרונה, "הודיע לו שעליו לחדול מכתיבה בנושאי דת, פוליטיקה וחברה, משום שכתיבתו בתחומים אלה אינה תואמת את עמדת המערכת".
אין ספק: אם האירוע אכן התרחש כמתואר, מדובר בצנזורה פסולה המשקפת בוז אנטי-עיתונאי לחופש הביטוי ולפלורליזם. ניחא, מדובר בעידן קדום בתולדות העיתונות העברית, שחלף זה מכבר. מזל שיובל שנים אחרי, השתדרגנו כבר ותקרית דומה אינה יכולה עוד להתרחש: מדורי הדעות בעיתונות משקפים דעות שונות ומגוונות, ברוח האמרה האלמותית "איני מסכים עם דבריך, אך אלחם עד מוות על זכותך להשמיע אותם". הנה, אפילו יו"ר אם-תרצו רונן שובל, שרבות מעמדותיו מעוררות חלחלה בקרב חברי מערכת "הארץ", זוכה בעיתון לבימה מכובדת לפרסומים פרי עטו.
אבל אם ב"הארץ" כותבי מאמרים מהימין הם בגדר מיעוט מבוטל, הרי שב"ישראל היום" מוצג בעמודי הפובליציסטיקה איזון קדוש ממש. בטאון ראש הממשלה? מה פתאום. עובדה: במוסף הפוליטי של סוף-השבוע תמצאו בכפולת הדעות מצד ימין שניים, דורי גולד וחיים שיין, ומצד שמאל שניים, יוסי ביילין ומוריה שלומות (לשעבר מזכ"לית שלום-עכשיו). לא סתם שמאל, אלא שמאל-שמאל.
יהושע סובול (צילום: אביר סולטן)
כשעולה לסדר היום מחלוקת מרכזית, למשל הקריאה לחרם על היכל התרבות באריאל – מודפס לצד שני מאמרים נגד החרם צמד מאמרים בעדו; ובכלל, מי שמקשקש על כך שב"ישראל היום" לא מבקרים את הממשלה מתעלם מהבימה הקבועה שמוענקת בו לכותבים כמו הפעיל החברתי מתי שמואלוף, שנוהג לתקוף את הקפיטליזם החזירי נוסח נתניהו וקורא לישראל להכיר באחריותה לנכבה, או המחזאי יהושע סובול, שמתריע כי השלטון הנוכחי מוביל אותנו ל"חורבן".
נו, אז התקדמנו מאז שנות ה-60 האפלות, לא? לא ממש. אמנם קשה לאתר במילון מלה טובה אחת על הצנזורה הפובליציסטית שנקט "מעריב" של אז, אולם עדיין, היא עדיפה עשרות מונים על הצביעות הנכלולית הנשקפת מהאיזון הפובליציסטי שעליו מקפיד "ישראל היום" בדבקות. צביעות נכלולית – משום שמאמריהם של אותם פובליציסטים משמאל מתפרסמים לצד דיווחים וכתבות המוטים בבוטות לטובת ראשי השלטון, בלתי הגונים במפגיע, חסרים ומגמתיים בעליל (ארכיון "העין השביעית" עמוס ראיות למכביר – מהקריאה לליכודניקים להצביע בפריימריז הקודמים בכותרת הראשית ועד להשתתפות פעילה בקמפיין הליכוד כעת. מומלץ בחום להפעיל את מנוע החיפוש ולהתפלש בבוץ). המאמרים ה"שמאליים" מתפרסמים לצדם, ובכך מעניקים להם לגיטימציה, "מכובדות", ולפיכך – השפעה.
ספרה של מרקוזה-הס שהוזכר לעיל עושה חסד עם הקורא העכשווי בכך שהוא מנפץ אשליות נוסטלגיות ומבהיר כי הטיה פוליטית ומגמתיות לא יובאו לישראל על-ידי שלדון אדלסון ואנשיו: מי שזוכר את הרמזים ב"ישראל היום" לכך שמחאת קיץ 2011 אינה אלא קונספירציה של "השמאל הלאומי" והקרן-החדשה אינו יכול שלא לחייך לנוכח תיאור הטענות שהופיעו ב"דבר" 30 שנה קודם לכן על כך שמחאת הפנתרים-השחורים אינה אלא קונספירציה הקשורה לארגון השמאל הרדיקלי מצפן.
אלא שנקודות הדמיון אינן מנחמות כי אם מגלות שהמצב היום רע ומסוכן בהרבה: הציבור מקבל אותה סחורה קלוקלת ובלתי חופשית שקיבל אז, רק באריזה המתאמצת למנוע ממנו להבחין בכך. תחת הלוגו של "דבר" נכתב "עיתון פועלי ארץ ישראל", כלומר שופרה המוצהר למעשה של מפלגת פועלי ארץ ישראל; בראש העמוד השני של "ישראל היום" מצהירים עורכיו מדי בוקר באורווליאנית כי עקרון ברזל אצלם הוא "להיות הוגנים ומאוזנים".
לא לחינם מעוניין החינמון בשירותיהם של מותגי שמאל כסובול וביילין. מי שמטרתו היא להסוות את מהותו האמיתית ולהתחזות לעיתון – "הוגן ומאוזן" כאמור – זקוק להם כאוויר לנשימה. המסכה, חלילה, עוד עלולה להיקרע מפרצופו. וכן, המסכה עודנה על פרצופו. ב"הארץ" אמנם נכתב לאחרונה על "ישראל היום" כי הוא "ידוע כתומך גדול של בנימין נתניהו וממשלתו", אולם נראה שהוא ידוע ככזה בעיקר בקרב עיתונאים, חוקרי תקשורת וחובבי אתרים כ"העין השביעית". בציבור הרחב משוכנעים כי מדובר בעיתון. לפובליציסטים משמאל תפקיד חשוב ועגום בחיזוק התפיסה הזו. הם ומלותיהם משמשים מרכיב חיוני במסכה.
כשלים קיימים בכל כלי התקשורת, אולם ב"ישראל היום" ההטיה הפוליטית ומנגד הניסיון להתכחש לה כה קיצוניים, עד שמוצדק לצפות מאנשי מצפון שלא לשתף פעולה עם מיזם זה ובכך להעצים את השפעתו על הציבור. הפובליציסטים, בניגוד לעיתונאים השכירים, אף אינם יכולים לטעון להגנתם כי הם נאלצים לסתום את האף כדי להביא אוכל לילדים.
תארו לכם שאותם כותבים יסרבו לשתף פעולה עם הפסאדה, יוותרו על הכבוד המדומה של "בעלי טור" ביומון רב-תפוצה ויותירו את בימת "ישראל היום" במלואה לדרור אידר ודומיו. הקורא עוד יהיה עלול להבחין כי משהו מוזר באסופת הדפים שהוא מעלעל בה בהיסח הדעת. משהו לא הוגן ולא הגון בעליל. הציבור עוד יהיה עלול להבחין כי כמאמר הפתגם, "אין מתנות חינם", וכי תמורת אסופת הדפים הזו איש אמנם אינו גובה ממנו כסף, אך באורח פלא היא בכל זאת עולה לו ביוקר. הבחנה כזו מצד הציבור עוד עלולה לסכל את המטרה שלשמה חולקו לו הדפים "בחינם": שטיפת תודעתו.
הונו העצום של אדלסון הפך את הקרב נגד "ישראל היום" לאבוד במישור העסקי-מסחרי. גם יוזמות החקיקה המוזרות בעניין לא צלחו ולא יצלחו. הפעולה היחידה שיכולה לבלום את פריחתו המסוכנת של חינמון זה היא החדרת טבעו האמיתי אל תודעת הציבור. אותה תודעה שעליה מבקש "ישראל היום" להשתלט.
סובול דווקא מודע היטב לחשיבותה של תודעה. בראיון ל"הארץ" ביום שישי האחרון מבכה המחזאי את מה שהוא רואה כהידרדרות המדינה תחת שלטון הימין, ואת ההדחקה הציבורית של האסון הממשמש ובא: "כך החברה שלנו חיה: במצב של הכחשה, הדחקה וחוסר רצון לדעת". אלא שהתנדבותו לשמש עלה תאנה פובליציסטי של המכשיר המרכזי שבו משתמש השלטון כדי לעודד ולחזק אותם "הכחשה, הדחקה וחוסר רצון לדעת" מעלה חשד כי "הכחשה, הדחקה וחוסר רצון לדעת" אינם זרים גם לסובול עצמו.
במבט חודר וללא חת מנתח סובול את התנהלותו של נתניהו מול נשיא ארצות-הברית: "הוא הסתכל על אובמה וחשב, 'מי אתה בכלל?' [...] אדלסון השקיע 150 מיליון דולר ואנחנו נעיף אותך מהבית-הלבן. אלה המחשבות שחילחלו לו בראש". את מחשבותיו של ראש הממשלה בנוגע להשקעה אחרת של אדלסון, ולאופן שבה פובליציסטים כמותו מסייעים לה לשאת פרי, סובול מעדיף, כנראה, שלא לקרוא.