את חטאי אני מזכיר היום: ב-7 ביוני 1982, יומיים לאחר פרוץ מלחמת לבנון הראשונה, פירסמתי ב"הארץ" מאמר שהתריע מפני הערפל שמטיל שר הביטחון אריאל שרון על מהלכי המערכה בגבול הצפון. הזהרתי שהממשלה, המתכנסת מדי יום בירושלים, אינה ערה לכוונות שרון ולממדים שהוא חותר לשוות לקרבות.
בעולם המושגים של העיתונות העכשווית, כפי שבא לידי ביטוי בכנס העיתונאים שנערך השבוע באילת, עשיתי אז מעשה בגידה. אנשי תקשורת ידועים קבעו בדיונים באילת שמצבה המעורער של ישראל בדעת הקהל העולמית, והדה-לגיטימציה שממנה היא סובלת באחרונה, ניזונים, במידה לא מבוטלת, מהאופן שבו היא מסוקרת על-ידי עיתונאים ישראלים.
נשמעו אף קריאות מפורשות להתגייסות עיתונאית לשיפור תדמיתה של המדינה. מחיאות הכפיים שבהן התקבלה העמדה הזו מעידות שהיא נחלתו של ציבור עיתונאים גדול. אילו היה כנס העיתונאים מתקיים ביוני 1982, בימים שבהם היתה ישראל נתונה בהלך רוח של מצור, של התגייסות לאומית למען הכרעת אש"ף, הייתי, מן הסתם, מוקע אל עמוד הקלון על-ידי עמיתי, ולא היתה עוזרת לי באותה שעה העובדה שלימים התברר עד כמה צדקתי באבחנתי.
כדי להיאחז באילן גבוה אזכיר כי גורל דומה היה צפוי לעמיתי, זאב שיף, מגדולי העיתונאים שקמו בישראל. שיף פירסם ב-20 בספטמבר 1982 את סקופ חייו (והיו לו הרבה סקופים מרעישים): הידיעה על טבח הפלסטינים במחנות סברה ושתילה. הפרשן הצבאי החרוץ ורב-הסמכות של "הארץ" דיווח אז לראשונה על מעשי הזוועה שביצעו הפלנגות הנוצריות בלבנון, הכתיר אותם "פשע מלחמה", הזכיר את אחריותו של צה"ל למתרחש בלבנון בתוקף שליטתו על ביירות ועל דרום המדינה, וחזה כי ההרג ההמוני במחנות ירדוף את ישראל.
התחזית הזו התממשה במלואה: הטבח בסברה ושתילה נצרב בתודעה הבינלאומית כאות קלון החקוק על מצחה של ישראל וכאירוע שהעכיר באופן חסר תקדים את תדמיתה. אם להקיש מהתפיסה ששלטה השבוע בכנס באילת, גם שיף היה נחשב למי שתוקע סכין בגב מדינתו.
כי כך אמר אהרון לפידות, מעורכי "ישראל היום", בכנס באילת: "אנחנו גם אזרחים של המדינה הזו. אנחנו צריכים לדאוג גם לרווחה של המדינה הזו, לא רק לעניין הפרופסיונלי".
וכך קבע יעקב אחימאיר מהערוץ הראשון: "המדינה שלנו נתונה בשנים האחרונות למתקפה של דה-לגיטימציה. האם לא ראוי שאנו העיתונאים נוסיף סעיף קטן שנוכל להתמסר אליו – להגן על מדינת ישראל? זו צריכה להיות בהחלט משימה של עיתונות פטריוטית, סליחה על המלה הגסה".
וכך איבחנה לילך סיגן, עורכת ב"גלובס": "אחת הבעיות הכי גדולות שלנו היא שאנחנו דמוקרטיה. יש פה חופש מידע וחופש ביטוי וכל אחד יכול לומר מה שהוא רוצה, והדברים האלה מצוטטים הלאה".
וכך גילה רוני דניאל מערוץ 2: "במשט [הטורקי לעזה] הוטחו בחיילים שלנו דברים שאנחנו לא מפרסמים מפאת כבודם".
ובן דרור ימיני מ"מעריב" טען שיש קשר בין דיווחים בעיתונות הישראלית ובין מעמדה המידרדר של ישראל בדעת הקהל העולמית. "תעשיית השקרים מתחילה מבית", פסק.
רק לגדעון לוי היתה עמדה אחרת – שהתפיסה שעיתונאים ישראלים צריכים לצנזר את עצמם משום שדבריהם מתורגמים ומזיקים לתדמיתה של מדינתם היא תפיסה בלתי עיתונאית – אבל לוי הוא הרי שמאלן קיצוני ועוכר ישראל ידוע.
אין זה מתפקידה של התקשורת לייפות את המציאות
הפטריוטיות היא מבחן חמקמק. מי שנחשב פטריוט היום עלול להתגלות מחר כמי שעמדותיו והתנהלותו הזיקו באופן חמור למדינתו. וגם להפך. מלכתחילה המנדט של העיתונאים הוא לדבוק באמת, להביא מידע מהימן; מעוותת התפיסה הגורסת שתפקידם העיקרי הוא לשרת אידיאה.
ואם האמת שהם חושפים פוגעת בדיוקנה של מדינתם, זו בעייתה של המדינה, של המשטר השולט בה (ושלהם כאזרחים) – לא של התקשורת שמציבה מולם מראה.
בבוא היום יתברר כי הצגת המציאות המבישה חוללה תהליכי שינוי שהביאו גם לשיפור תדמיתה של המדינה. אין אמצעי יעיל לתיקון אורחות חיים מקולקלות, של הפרט והכלל, מהצפת האמת לאור השמש. המנטליות שנשקפה מהדיונים באילת צריכה להטריד את כל מי שחופש הביטוי והעצמאות העיתונאית יקרים לו.
אין זה מתפקידה של התקשורת לייפות את המציאות, להסתיר מידע מטעמים של "הגנה על מורל הציבור", ולעודד חיפוי על עוולות שמעולל השלטון בנימוק שלעיתונאי המתריע בשער יש אג'נדה משלו. ההתמודדות הראויה עם דיווחים לא נעימים היא הזמתם באמצעות הצגת מידע חלופי, אמין, ולא על-ידי השלטת הלך רוח החותר לסרס את הדחף העיתונאי שמטבעו שואף לחשוף קלקלות כדי להביא לתיקון עולם.
(צילום: ארדי מוסווארדי, רשיון cc)
לזכותה של התקשורת הישראלית יש לומר שבדרך כלל היא ידעה לשמור על כבודה המקצועי ולמלא את התפקיד הנועד לה. זו השנה ה-63 שהמדינה נתונה בעימות צבאי עם סביבתה וחווה מלחמת קיום בעוצמות משתנות. 63 שנה שבפני העיתונות הישראלית עומד האתגר לתפקד כהלכה חרף אווירת החירום האופפת את המדינה.
גם עיתונאים במדינות דמוקרטיות אחרות ניצבים בפני דילמה דומה בעתות מלחמה. לא תמיד הם עומדים במבחן, ודי להיזכר בהתנהלות התקשורת הבריטית במלחמת פוקלנד ובביצועי העיתונות האמריקאית בחלק הראשון של מלחמת וייטנם וערב המלחמה בעיראק. הנפת דגל הפטריוטיות מפיחה רוח עוועים גם במשובחים שבכלי התקשורת בעולם המפותח, ורק בדיעבד באה ההכאה על חטא. לאורך השנים השכילה התקשורת הישראלית לעמוד בפני הלחצים (והפיתוי) שקראו לה לגלות "אחריות" ו"התחשבות במצבה של המדינה".
העיתונות הישראלית ממלאה תפקיד יקר ערך בהבטחת אופיה הדמוקרטי והנאור של המדינה. היא גם מהמוסדות הישראליים הספורים, לצד בית-המשפט העליון, הנהנים מהערכה בינלאומית. היא זכתה למעמד הזה משום שלא התקרנפה ולא נענתה לקולות מהסוג שנשמעו השבוע באילת.