העיתונות הכלכלית בישראל ובעולם אוהבת לספור את הבנקים שנסגרים בארה"ב. לפני שבועיים התבשרנו כי בנק סן-חואקין בקליפורניה הוא הבנק ה-99 שנסגר בארה"ב מתחילת השנה. לפני כן דווח לנו על הבנק ה-72 שנסגר, לפניו על הבנק ה-33, לפניו על הבנק השביעי, לפניו על השלישי, ויש, מן הסתם, עוד דוגמאות. אם כן, העיתונות הכלכלית בישראל מקפידה לדווח על הבנקים הנסגרים מעבר לים, גם אם בדרך כלל מדובר רק בתרגום ידיעות שסוכנויות הידיעות מפיצות. יש מקום להתעכב ולשאול מה העניין הציבורי שיש בידיעות האלו, ולבחון עד כמה הסיקור העיתונאי משרת את העניין הזה.
העניין הציבורי בבנקים שנסגרים הוא כפול. ראשית, בנקים שנסגרים בקצב גבוה מהרגיל הם אינדיקטור למשק במצב בעייתי. שנית, כיוון שכולנו לקוחות של בנקים, החשש מפני סגירה של הבנק שבו מופקדים חסכונותינו הוא שיקול משמעותי בחייו הכלכליים של כל משק בית. רק אמונה עמוקה באיתנותו של הבנק שבו מופקדים לעתים כל חסכונותינו מאפשרת לנו לישון בשקט.
אם סיקור הבנקים שנסגרים בארה"ב מונע מהשיקול הראשון, הדיווח על כך בארץ הוא מוגזם ולא מדויק. אמנם קצב סגירת הבנקים הוא מעניין, אבל יש שפע של אינדיקטורים חשובים יותר, שאינם מקבלים ביטוי דומה. נוסף לכך, המספרים מובאים בלי שיש לקורא אפשרות להבין אותם – כמה בנקים יש בכלל בארה"ב? כמה בנקים נסגרים בשנים רגילות? הנתונים הם: 8,107 בנקים רשומים ב-FDIC האמריקאי, 44 בנקים נסגרו מתחילת העשור ועד לקריסת ליהמן-ברדרס ב-2008. נתונים אלה יכולים לשפר את הבנת הידיעות על אודות הבנקים הנסגרים. העדר נתונים כאלה מדגיש את התלישות של אותן ידיעות.
אם השיקול השני – החשש של צרכן התקשורת – הוא שמניע את הסיקור התקשורתי, הסיקור לא רק מוגזם, אלא גם מזיק.
שפע הידיעות, ובעיקר הכותרות, על בנקים ש"נסגרים" עלול לגרום להתפשטותה של תפיסה לא נכונה לגבי מהותו של בנק: כיצד הוא פועל ומה קורה לו כשהוא נסגר. על רקע שפע הכתבות שעניינן עסקים שפשטו רגל, ידיעות על בנקים שנסגרים מעצימות את ההנחה הרווחת שהדבר קורה בגלל המשבר הכלכלי הגדול. זה אינו המצב.
בנק הוא מתווך פיננסי. אנחנו מלווים כסף לבנק, והוא מלווה את הכסף לאחרים, לא שומר אותו בכספת. אין שום דרך אחרת לתת לנו ריבית על פקדונותינו. בעקבות המשבר הכלכלי, חלק גדול מהרגיל מההלואות שהבנקים נתנו הלך לאיבוד בגלל פשיטות רגל של הלווים, וגם נכסים אחרים של הבנק איבדו מערכם. כלומר, הבנק עדיין מחויב כלפינו – המפקידים – אך הנכסים שהוא מחזיק כדי שיוכל לעמוד בהתחייבויותיו, במקרה שנחליט למשוך את כספנו מהבנק, איבדו חלק גדול מערכם.
היו בנקים שהיחס בין נכסיהם להתחייבויותיהם לא עמד במינימום שקבע הרגולטור, וכתוצאה מכך "נסגרו" בהוראת הרגולטור; לא בעקבות אובדן מוחלט של היכולת להמשיך לפעול. אכן, יש חשש שהבנק לא יוכל לעמוד בעתיד בהתחייבויותיו, אבל כאשר בנק נסגר, התרחיש הזה עדיין אינו מתרחש. למעשה בנק נסגר בדיוק כדי למנוע את התרחיש שאנחנו חוששים מפניו, לא כתוצאה מהתממשותו.
מה קורה ללקוחות? בדרך כלל, לא כלום. ברוב המכריע של המקרים, לרוב המוחלט של הלקוחות לא קרה דבר. בנק אחר, שמצב נכסיו טוב יותר, נכנס לנעליו של הבנק ה"נסגר", לעתים בסיוע של סוכנות הביטוח הפדרלית לפקדונות. כאמור, הבנק נסגר דווקא כדי למנוע פגיעה במפקידים.
כמה מהפרטים האלה מופיעים בכמה מן הכתבות, בהחלט לא בכולן, לא תמיד בצורה בהירה מספיק, אף פעם לא בהבלטה הראויה. בכל מקרה, הכותרות השטחיות, הסיקור הרב של בנקים ש"נסגרים", ולמעשה עצם השימוש במינוח בנק "נסגר" – מטעים. הספירה המתמדת של הבנקים ש"נסגרו" יוצרת רושם שמדובר באירועים דרמטיים למדי. קורא שלא מצוי בפרטים עלול בהחלט להיבהל. זו בהלה שאינה מוצדקת. בכל המקרים המסוקרים, "סגירה" של בנק היא שם למהלך פיננסי שנכפה על-ידי הרגולטור, ושכולל העברת נכסים והתחייבויות בין בנקים. זה אינו אירוע זניח, אבל בהחלט לא אירוע מכונן.
מדוע הסיקור הזה מזיק? משום שהוא מלחיץ ללא לצורך. הרי אפילו במשבר הפיננסי הגדול ביותר זה עשרות שנים, אף לקוח, אפילו לא בבנק הקיקיוני ביותר, לא איבד כסף שהיה מופקד בחשבון הבנק שלו. אבל חשוב מזה: הסיקור תורם ליצירת תמונה לא נכונה של המערכת הפיננסית. המערכת הפיננסית היא חלק חיוני בכל כלכלה. זו אינה "כלכלת שקר" (מטבע הלשון שטבע אלישע ינאי, מנכ"ל מוטורולה), גם אם לעתים היא גורמת נזקים כבדים.
על התקשורת להבהיר את המורכבות של המערכת הזו, ולא להציגה באופן לא לגמרי מדויק, ולגמרי מאיים, כמערכת קורסת. מרשת הביטחון לקופות הגמל, ועד לשינויים הדרושים ברגולציה – דיון ציבורי מושכל חייב להתבסס על הבנה של המערכת הפיננסית; לא על הערצה, לא על שנאה, ובעיקר לא על חשש בלתי מוצדק. יש מספיק חששות מוצדקים, והסיקור המוגזם והשטחי של הבנקים ה"נסגרים" בארה"ב אינו תורם לשיפור ההבנה של האופן שבו המערכת הפיננסית פועלת.