1. צנעא
והנה ידיעה שמגיעה מצנעא. ידיעה שלא מעניינת כאן איש והסיכוי שניחשף לה אפסי. חסן אל-לַאוּזי, שר המידע התימני, הוציא בתחילת אפריל צו המבטל את רשיונו של "אל-ואסאט", שבועון בבעלותו של ג'מאל עאמר, שהוא גם עורכו הראשי.
"יֶאמֵאן טיימס", העיתון התימני באנגלית שפירסם את הידיעה, נזהר מלדווח על הפרסום ששימש עילה לסגירה. הוא רק ציטט את סוכנות הידיעות התימנית הממשלתית סאב"א, המציינת שמדובר ב"מאמרים נגד האחדות הלאומית, שמפיצים תעמולה ומקעקעים את מרקם היחסים בין תימן לסעודיה, בניסיון לזרוע ביניהן יריבות".
"אל-ואסאט" אכן פירסם סדרת כתבות "חשיפה", שאילו היו מתפרסמות באחד ממגזיני סוף השבוע שרואים אור בתל-אביב היו זוכות בטורי הברנז'ה לח"ח, כלומר לחיזוק חיובי. נושא הכתבות היה מצבם העגום של תימנים שיצאו לעבוד כפועלים בסעודיה. על-פי הכתוב, צעדיהם הוצרו והם נתונים להתנכלויות ועושק לא רק מצד המעסיקים הסעודים, אלא גם מצד השלטונות.
"אלה הן האשמות מכלילות", אמר עאמר ל"יֶאמֶאן טיימס", והוסיף שהוא בטוח כי ביטול הרישיון הוא החלטה פוליטית. "אני לא פוסל אפשרות שסעודיה עומדת גם מאחורי המהלך הזה, כפי שהיה במקרה קודם שבו פירסם העיתון כתבה ביקורתית על סעודיה ועדיין נמצא בחקירה. ובכלל, על-פי החוקה התימנית אין לשר המידע סמכות לשלול את רשיונו של עיתון. רק התביעה הראשית רשאית לעשות זאת".
ליתר ביטחון, כך נראה, הפעיל השר גם את סמכותו הפרוצדורלית. מתברר כי הסגירה היא בכלל מפני שלעיתון אין יועץ משפטי מורשה, כפי שדורש החוק, והוא גם לא הגיש דו"חות כספיים שנתיים, כנדרש.
סגר לו את העיתון. משמאל: חסן אל-לַאוּזי, שר המידע התימני, וג'מאל עאמר, המו"ל והעורך של "אל-ואסאט".
בנובמבר 2006 זכה עאמר בפרס הוועד להגנת עיתונאים, CPJ, על תרומתו לחופש הביטוי בביקורתו על ניצול לרעה של כוח השלטון וחשיפת שחיתויות. בנימוקי הפרס צוין שעאמר פועל מתוך סיכון אישי ולמרות איומים עליו ועל משפחתו. הוא לא רק מותקף פיזית, כפי שקרה כאשר נחטף ונחקר במשך שעות על-ידי חבורת בריונים שפעלו, לדעתו, בשליחות השלטונות, בטענה שהוא מקבל בתמורה כסף אמריקאי וכווייתי - אלא גם משמש מטרה למסע שיסוי שיטתי שמנהל נגדו עיתון הממשלה.
2. לונדון
צנעא, במושגים של חופש עיתונות, איננה מקום נידח. דווקא שם התכנסו בחסות אונסק"ו בינואר 1996 נציגי ארגוני חופש ביטוי ועיתונות מן האזור והעולם, וחתמו על מסמך עקרונות הידוע כ"הכרזת צנעא". ההכרזה, שאושררה באו"ם, היתה למסמך מכונן בכל הנוגע לסטנדרטים שאליהם יש לשאוף בעולם הערבי. בין סעיפיה: קריאה לממשלות ערב לקבֵּע את זכויות חופש הביטוי, חופש העיתונות והגישה למידע, "לשים קץ לכל צורה של אפליה חברתית, פוליטית או כלכלית, בהקצאת תדרים, בדפוס, בהפצה ובייצור, לבטל כל חסם בהוצאתם לאור של פרסומים חדשים ולמנוע כל צורת מיסוי מפלה".
למרות המאמץ הרב שמשקיעים האו"ם וארגוני זכויות האדם בקידום ערכי חופש הביטוי, העיתונות והגישה למידע, ערכים אלה נתקלים בעולם הערבי, כבמדינות רבות בעולם, במחסומים גבוהים.
אך לא רק דיקטטורות ומדינות מתפתחות מתקשות לעכל את חופש הביטוי. גם מדינות האיחוד-האירופי מתחבטות במציאת האיזון בין ערכי הזכות לדעת לערכים כמו פרטיות, סודיות עסקית וביטחון לאומי. ובכל זאת, היום נמתחים קווי תיחום ברורים בין מדינות נאורות למשטרים חשוכים. קווי גבול האלה נגזרים מן השאלה אם אמנם דרושים לחברה מפותחת "חוקי עיתונות" מיוחדים, או שדי בחקיקה פלילית ואזרחית רגילה כדי להתמודד עם פגיעות ונזקים שנגרמים בהתנהלותה. והתשובה לכך ברורה.
היפה בעיתון, שאין הוא ישות מיוחדת, ממלכה או רָשות, כפי שנוטים להגדירו, כי אם כלי שבאמצעותו מיישמים ומרחיבים את זכויות היסוד האזרחיות של חופש הביטוי והזכות לדעת. מדינה שמבקשת להגדיר עיתון כישות מיוחדת מוצאת את עצמה מתעסקת בתנאים המיוחדים לפעולתו. ומכאן שצריך "לרשום" עיתון כדי לקבל עבורו רשיון פעולה, ועל כן גם אפשר לסגור עיתון אם לא עמד בתנאים. בעוד משטרים דמוקרטיים פחות מחוקקים חדשות לבקרים חוקי עיתונות ספציפיים ומחזיקים בידיהם סמכויות לשליטה בעיתונים ובעושיהם – בין אם סמכויות מינהליות ובין אם מעוגנות בחוק – הרי משטרים דמוקרטיים מפותחים נמנעים מכל חקיקה ספציפית ורואים בעיתון ובאנשיו יחידים או ארגונים רגילים שחשופים לחוק, האזרחי והפלילי.
הנה, לדוגמה, האופן שבו התמודדה דמוקרטיה כבריטניה עם הצעת חוק של חבר הפרלמנט (מטעם הלייבור) פיטר ברדלי, שיזם חוק המחייב עיתון לפרסם תגובה מהירה של מי שרואה עצמו נפגע מפרסום (או לגשת לבוררות). בעת הדיון בחוק בפרלמנט, בפברואר 2005, אחרי שברדלי הסביר באריכות את יתרונותיו הרבים של החוק ופגיעתו המעטה, הגיב המשיב מטעם הממשלה, השר הזוטר לענייני חינוך דרק טוויג (גם הוא איש הלייבור, היום שר ההגנה), בקיצור ובחריפות: "אסור כי חוק כלשהו יגביל באופן ספציפי את חופש העיתונות ואל לה לממשלה להתערב בשום צורה במה שעיתון בוחר לפרסם. הממשלה תומכת בהסדרה עצמית של העיתונות על-ידי נציבות התלונות נגד העיתונות [גוף המקביל למועצת העיתונות שלנו]. עיתונים צריכים להיות כפופים לחוק כפי שכל ארגון ויחיד כפופים לו". טוויג סיכם את עמדת הממשלה ופסק: "אין לה שום כוונה לקחת לידיה את הפיקוח לאחר יותר מ-300 שנות חופש עיתונות".
בהצבעה נפלה הצעת החוק ללא קושי.
שלא כבבריטניה, חוק עיתונות ספציפי שהוצע מטעמים דומים בישראל עבר בקלות עוד בנובמבר 2002. בעיצומם של פיגועי הדמים אושרה אז הצעת חוק פרטית של הח"כים יוסף לפיד (שינוי) ורחמים מלול (ש"ס), שקבעה שכלי תקשורת שיפרסם ידיעה שנפתחה חקירה פלילית נגד אדם או הוגש נגדו כתב אישום או שהוא הורשע בדין יהיה חייב לפרסם בהבלטה ראויה ידיעה על סגירת התיק או על זיכויו של הנאשם, אם זה ידרוש לעשות זאת. אם כלי התקשורת יסרב לפרסם ידיעה על סגירת התיק או הזיכוי, יהיה הנפגע זכאי לפיצוי כספי בהליך מהיר. לכאורה זהו צעד אנושי ובלתי מזיק – ובמישור העקרוני נוצר כאן תקדים שבו מועברת סמכות העריכה מן העיתונאים אל המחוקק. כל ניסיון לעצור את חוק העיתונות הזה ולהעביר את עניינו לטיפול בדרך של הסדרה עצמית (בידי מוסד אתיקה כמועצת העיתונות) נכשל.
ישראל היא מקרה מעניין. בהעדר מאות שנות מסורת של חופש עיתונות, היא נוהגת במקרים רבים כחברה בקבוצת המדינות שבין נפאל לבלארוס, קזחסטן, סודן, מולדובה, סרילנקה, זימבבואה, סינגפור או ניגריה. כלומר, כמדינה שהשלטון בה רואה את העיתונות כאויב שיש לפקח עליו ולהגביל את מרחב הביטוי שלו. אפשר לטעון שכל שלטון מבקש לגונן על עצמו, או לפחות להעמיד פנים שהוא מציל את תושביו מפגיעתה הרעה של העיתונות, אבל המקרה הישראלי קשה יותר. בגלל המכנה המשותף הנמוך והיריבות שבין קהילות שונות כאן, ציבורים שלמים בישראל רואים בסגירת עיתון דבר נסבל ואף רצוי, כל עוד מדובר בעיתונו של המחנה האחר. כך החרדים כשבמדובר בחילונים, וכך הציבור היהודי כשמדובר בעיתונות ערבית.
מנגד, השפיטה בישראל מושפעת ישירות ממסורת הפסיקה בדמוקרטיות מבוססות ובטוחות בעצמן (כתקדים פסיקת השופט העליון שמעון אגרנט בעתירת "קול העם" נגד שר הפנים שהורה על סגירתו ב-1953), ושואבת השראה מרוח האבות המייסדים כפי שבוטאה במגילת העצמאות ומחוקי היסוד המעטים שהתקבלו בשישים שנות המדינה. השפיטה הליברלית מאזנת במשהו את ההתנהלות הפגומה של המחוקק, אבל אי-אפשר לבנות מערכת חוקתית בהסתמך רק על אופקיהם הרחבים של שופטים בשבתם בדין.
3. ירושלים
בחוסר עניין הדומה לזה שעוררו החדשות מתימן (טוב, הרי לא מדובר בעיתון מוסקבאי שחשף מיהי המאהבת של פוטין ונסגר מיד "מסיבות כלכליות"...) מתנהל עכשיו בכנסת הליך החקיקה של חוק העיתונות התשס"ח-2008, שעבר בקלות ב-31 במרץ בקריאה ראשונה (13 תומכים, נמנע אחד).
לכאורה, חוק העיתונות הכחול-לבן שלנו הוא חוק מתון שמוביל אדם הגון, שר הפנים מאיר שטרית. אבל כצפוי, גם בקצה תהליך שמעורבים בו אנשים בעלי רצון טוב נוצר "חוק עיתונות" במירעו. קצת תימני, קצת סינגפורי, קצת ניגרי... זהו, שאין חוקי עיתונות טובים.
אין להתפלא על שהשר שטרית, המציג את החוק במליאה, מזכיר במקצת את חבר הפרלמנט הבריטי פיטר ברדלי המוזכר לעיל, ומסביר כמעט בהתנצלות כמה מעט הוא מבקש, וכמובן מתאר בהרחבה כמה גרועות היו תקנות שעת החירום המנדטוריות, שהפכו מזמן לאות מתה, ומשתבח בכך שלא פעל על-פיהן.
בחוק העיתונות החדש מוצנעים כמה כלי ריסון שלטוניים שמן הראוי שמדינה לא תיקח על עצמה, ואלה הם:
1. חובת שקיפות מופרזת, שעלולה לפגוע בהתנהלותו העסקית של עיתון ותפלה אותו לרעה מול עסקים אחרים, ומתן סמכויות לשר הפנים לקבוע חובות פרסום נוספים בעתיד (למה ששמות בעלי השליטה ואחזקותיהם של יצרני התרופות או הטבק או הג'אנק-פוד לא יודפסו על אריזות מוצריהם? למה ששמות הדירקטורים, המנהלים ויצרני הנשק לא ייחרטו על תרמילי פגזיהם?).
2. מתן סמכות לסגירת עיתון לבית-המשפט המחוזי וקריטריונים עמומים לשימוש בסמכות זו (עלול לסכן את "בטחון המדינה" או "בטחון הציבור". האם אזור התעשייה ברמת-חובב גם הוא מועמד לסגירה? ומפעלי התעשייה הצבאית ברמת-השרון?).
3. מתן סמכות לבית-המשפט לקבוע כי אדם עם עבר פלילי לא יוכל לכהן כמו"ל, עורך או דירקטור של עיתון רב-תפוצה (עומרי שרון למשל?).
4. חובת מינוי נציב תלונות פנימי לעיתון וחובת פרסום דו"ח חצי שנתי על פועלו (למה לא בכל חברה עסקית שמספקת שירותים למיליון איש ומעלה?).
בחוק העיתונות החדש מתגלם הכשל הגדול שלקו בו מקימי המדינה כאשר ויתרו על ניסוח חוקה מכוננת והניחו למערכת המשפט הצעירה לפעול על-פי תקנות ההגנה (לשעת החירום) שהתקינו הבריטים, בהותירם סמכויות גורפות בידי פקידי הממשלה ושריה בפיקוח על העיתונות והגבלת צעדיה. מן המסורת של 300 שנות חופש העיתונות בבריטניה, שעליהן דיבר השר טוויג בפרלמנט, לא הואצלו ולו מעט ערכי חירות על טריטוריית המנדט בפלשתינה-א"י.
הבעיה בחוק כחול-לבן שקם על חורבות החוק המנדטורי שהוא משתמש בחוק המת כבנקודת מוצא, מסלק ממנו משהו ומשאיר משהו; במקום להתחיל מהתחלה, לבדוק אם חוק כזה נחוץ בכלל.
בגלל האנומליה השוררת בישראל, התפתח כאן פרדוקס מעניין. ככל שתקנות שעת החירום דרקוניות יותר, כך קטֵנה האפשרות שיופעלו. ואכן, ספר החוקים מלא מפלצות חלודות שהפכו מזמן לגרוטאות – ואת החלל שנוצר ממלאת בהצלחה מערכת המשפט, שממילא ניתן בידיה מרחב מסוים להקל, לתקן ולבטל אותן.
מרגע שנכנס לתוקף חוק כחול-לבן, מותנעות מערכות האכיפה ומתחילות לפעול כשבידיהן הצעצוע החדש, כך שמרחב פעולתו של השופט נתחם ומצטמצם. ההבדל בין סגירת עיתון על-ידי פקיד משרד הפנים ובין סגירתו על-ידי שופט מחוזי הוא הבדל באיכות המחליט, אבל העיקרון נשאר. יש מישהו, פקיד נפאלי, שר בלארוּסי או שופט מחוזי מבאר-שבע, שבחתימת ידו ייסגר עיתון. ואם מותר להם לסגור, זה גם יקרה. שם, במדינות ההן, אנחנו יודעים, זה קורה מחמת זדון שלטוני. אצלנו זה יקרה רק לטובה, ובדיוק כשצריך יהיה להציל אותנו מעיתון חתרני. הבה נקווה...
לא שמחר בבוקר ייסגרו כאן עיתונים, ואם ייסגרו סביר להניח שהנסגרים יהיו עיתוני שוליים לא נחמדים, שאיש לא יבכה את סגירתם. הרי אף אחד לא יעז לסגור את "ידיעות אחרונות" או את "הארץ", ואפילו לא את אחד מצאצאיו הרחוקים של "חדשות" המנוח, שהצנזור העז לסוגרו זמנית. אבל כל עיתון שיכולים לסוגרו הוא עיתון חלש יותר, מרוסן יותר, הפועל תחת חשש סגירה. מרגע שאפשר לסגור עיתון, עיתון ייסגר כפי שנסגר "אל-ואסאט" מצנעא. ואם לא על הסתה של ממש, לפחות על העדר שקיפות בניהול הספרים.