בניוזלטר האחרון של "העין השביעית" שאלו: "סנוב, לטוויטר של 'העין השביעית' כבר נרשמת?". לא, אבל אני לא רוצה להיחשב סנובית, חס וחלילה. וחוץ מזה, כולם מדברים על טוויטר, ואני ממש לא רוצה להיות מחוץ לעניינים.
אז נרשמתי. לא סיפור גדול מדי. ביקשו פרטים אישיים, סיסמה – עד כאן לא שונה מכל התארגנות וירטואלית אחרת. אחר-כך ביקשו שאצרף רשימה של חברים. החלטתי לחוס על קומץ החברים שלי ולא לכפות עליהם חברות. אחר-כך ראיתי את ההודעות של אנשים אחרים שהצטרפו כנראה לטוויטר של "העין השביעית", והרצון לגונן על קומץ חברי רק גבר.
לא הבנתי מה הסיפור. אתה יכול לעדכן את כל חבריך, אלה שאתה מכיר ואלה שלא, על כך שיצאת כרגע מהבית, אתה שותה קפה בשוק, יוצא להליכה בגן סאקר, משחק עם הנכדים – זהו בערך. שתי שורות. לא יותר. בכך מתגאים – אם הבנתי נכון – מפתחי המיזם הזה, שיש לו כבר מיליוני מעריצים בכל העולם.
אני כנראה ממש זקנה באה בימים, אבל תהרגו אותי אם אני מבינה לשם מה צריך את זה. זאת אומרת, קומץ החברים שלי מתאפיינים בדרך כלל, בין שאר תכונותיהם התרומיות, ביכולת להביע את דעתם ורגשותיהם ביותר משתי שורות. צורת הבילוי האהובה ביותר עלינו היא לשוחח, לספר זה לזה מה עובר עלינו, למה ואיך. וזה ממש לא עובר בשתי שורות, גם לא בעשר.
פעם קראנו ספרים והתעשרנו מגודש הרעיונות, התחושות, הרשמים, התובנות. העיתונות סיפקה ניתוחים, פרשנויות והסברים שהאירו את עינינו ביחס למתרחש סביבנו. באה התקשורת האלקטרונית ותפסה אט-אט את מקום העיתונות הכתובה, ובשמה נאמר לנו שהאוזן לא קולטת הסברים ארוכים ומפורטים מדי. "צריך לצמצם. מה שאפשר לומר באלפיים מלה, אפשר לומר גם במאתיים". ובאה התקשורת המסחרית ובלעה את התקשורת האלקטרונית הקלאסית. עכשיו, אמרו לנו, כבר אי-אפשר לקלוט אינפורמציה שעולה על עשרים שניות. את מה שאפשר לומר במאתיים מלה, אפשר לומר גם בחמישים. ובא הדור השלישי ולימד אותנו עוד פרק בתורת הצמצום, וכך הלאה וכך הלאה. עד שבא הטוויטר ומאיים לבלוע את כולם.
אז זהו, שלא בדיוק. כי את מה שאפשר לומר באלפיים מלה, ובעיקר במשך הזמן שצריך להשקיע בקריאת אלפיים מלה, או מאה עמודים, ר"ל, אי-אפשר לקלוט בשתי שורות בטוויטר. תשומת הלב, ההתפנות המחשבתית והרגשית הנדרשת כדי לקלוט רעיון שלא חשבנו עליו עד לרגע זה, גם היא חלק מהעניין. מה רע במעט מאמץ? וחוץ מזה, למה בדיוק אנחנו עסוקים כל-כך בחיסכון בזמן, בתשומת לב ובמשאבים אחרים שלנו? כדי לקלוט עוד מסרים חפוזים וחסרי משמעות?
מרוב רצון לא להיראות מחוץ לעניינים, אנחנו נותנים לממציאי טכנולוגיות שלאיש אין צורך בהן להשתלט עלינו ולקחת אותנו בשבי. הריני מודיעה אפוא, ממרום שישים שנותי, שאין לי צורך בטוויטר, גם לא בזה של "העין השביעית". אני אסתפק במאמרים.
גם את זה אפשר היה לפתח בתיזה שלמה, אבל מה לעשות, רשימה לאתר אינטרנט צריכה להיות קומפקטית, כי סך הקשב של הגולש הממוצע עומד על שלוש שניות לערך.