הפרסום על שער "ישראל היום". 22.10.10
שמח בבצה: אתר האינטרנט של "גלובס" חשף ביום חמישי האחרון כי נוני מוזס, בעלי "ידיעות אחרונות", נקנס בגין העסקה בלתי חוקית של עובדת זרה בביתו. מדובר כמובן בסיפור עיתונאי מצוין ובעל ערך על הפרת חוק מצד בעל הון מרכזי, אולם ההתלהבות שבה התקבל מקורה במרכיב אחר: חשיפתו של "ידיעות" כעיתון צבוע ובעל מוסר כפול, מי שתוקף בחריפות את אהוד ברק ונילי פריאל בגין פרשת העובדת הזרה שלהם, ומפרסם בחדווה הסתבכויות דומות של דמויות כפנינה רוזנבלום ומירי בוהדנה, אך ממלא פיו מים בכל הנוגע לבעל הבית.
מי שעט על הפרשה בהתלהבות רבה במיוחד היה, כצפוי, המתחרה העסקי העיקרי של מוזס – "ישראל היום", שהקדיש לסיפור הפניה בשער גליון שישי ואת כל עמ' 7. זה הכיל ידיעה חדשותית, תמונה של "הבית בסביון שבו העסיק מוזס את העובדת הלא חוקית" ומאמר פובליציסטי מאת דרור אידר, תחת הכותרת "טובל ושרץ בידו". "כמה צביעות אפשר להכיל?", תהה אידר, "[...] היכן בעלי הטורים ששפכו ב'ידיעות' אש וגופרית על אהוד ברק ועל הפרקליטות כדי למצות עימו את הדין? נראה אותם שולחים את חציהם כלפי מוזס עצמו".
מי שעוקב אחרי העיתונות העולמית יודע שגם שלדון אדלסון, בעל הבית של אידר, היה נשואם של סיפורים לא מחמיאים. דוגמה טרייה סופקה, למרבה האירוניה, ממש במקביל למתקפה נגד מוזס: ביום שישי האחרון, אותו יום שבו חגג "ישראל היום" את הצביעות של "ידיעות", פורסם ב"וול-סטריט ג'ורנל" כי מנכ"ל לשעבר באחת החברות של אדלסון תובע את החברה בטענה שפוטר בשל סירובו לדרישות אדלסון לבצע מעשים בלתי חוקיים. הבכיר טען שאדלסון ביקש ממנו ליזום חקירות על אודות בכירי ממשל במקאו כדי להשתמש במידע שלילי נגדם ולפעול בשיטות בעייתיות כדי לשכנע בכירים בממשל להעניק הקלות לענף ההימורים.
בהתחשב בעובדה שמדובר בבעלי עיתון מרכזי המקורב לראש הממשלה, מדובר בסיפור לא בלתי חשוב עבור הציבור הישראלי, וב"הארץ" הוא אכן פורסם, אולם ב"ישראל היום", שבכל הנוגע לפרשיות אולמרט מיצב עצמו כעיתון הרואה בחומרה קשרים בעייתיים בין הון לשלטון, הוא טרם הוזכר במלה.
גם כשביוני 2008 פורסם ב"ניו-יורקר" תחקיר מקיף על אדלסון (תחת הכותרת "חיפושו חסר המנוחה של מולטי-מיליארדר אחר השפעה גלובלית"), שעסק בהרחבה בקשרי אדלסון עם בנימין נתניהו, פוליטיקאים במפלגה הרפובליקאית בארצות-הברית ובממשל הסיני – יכולתם לקרוא על זה אצל סבר פלוצקר ב"ממון", אבל לא ב"ישראל היום". שמא בעיתון סבורים שענייניו המרוחקים של טייקון זר אינם רלבנטיים לקורא הישראלי? לא בדיוק: רק ביום שלישי שעבר דיווח העיתון (בידיעה נטולת קרדיט כתב) כי אדלסון זכה בתואר "יזם המלונות החדשני ואיש החזון של המלונאות השנה באסיה".
בשלב הזה, כמובן, ניתן להפנות לאידר ולעמיתיו לעיתון אותן שאלות מתריסות שהפנה הוא לעיתונאי "ידיעות". קל לתהות מדוע, אם סוגיית ההון-שלטון כה מטרידה אותם, הם אינם מיידעים את הציבור הישראלי בדבר הטענות נגד התנהלות מקורבו של ראש הממשלה מול פוליטיקאים. קל מאוד גם לסכם ב"נראה אותם שולחים את חציהם כלפי אדלסון עצמו" מתגרה.
קל מאוד, אך לא בטוח שמוצדק. הציפייה מעיתונאים לבקר גם את מי שמשלם להם משכורת המאפשרת להם לפרנס את משפחותיהם אולי נשמעת מצוין, אולם נדמה שהיא גם מופרזת, ובעיקר מתעלמת כליל ממצבם של רוב העיתונאים בישראל 2010: בעלי חשבון בנק לא בדיוק מנופח, נטולי ביטחון תעסוקתי, ללא הגנה של ועד עובדים ובעיקר נתונים בסכנה לאבד את עבודתם בן רגע, בכל רגע נתון.
מי שמבקש ברצינות לייצר אצל העיתונאים את היכולת לבקר את המו"ל שלהם צריך לפני הכל לשנות את מעמדם של העיתונאים מן היסוד, לבצר את בטחונם התעסוקתי, ורק אחר-כך לבוא בטענות. התעלמות מכך הופכת את המתקפה הערכית בנוגע לאתיקה העיתונאית לחלולה ומתחסדת. כשהיא באה מצד מתחרה עסקי, היא גם מריחה יותר ככלי במאבק מסחרי מאשר כביקורת עיתונות כנה. כשהיא באה מצד מי שנוהג גם הוא לחפות על בעל הבית שלו, היא בהחלט מחדדת את התהייה "כמה צביעות אפשר להכיל".
הלקח האמיתי מפרשת העוזרת של מוזס
האם משמעות המצב הקיים היא שטייקוני התקשורת נהנים מחסינות מפני חשיפת מידע רגיש על אודותיהם? לא לחלוטין: הקושי של עיתונאים לבקר את בעל הבית שלהם מתאזן לא מעט על-ידי ההתלהבות היתרה לעשות זאת בקרב המתחרים, על-ידי מיזמים כגון אתר "העין השביעית", על-ידי בלוגים עצמאיים ועוד. עובדה: אנחנו יודעים על העובדת הזרה של מוזס, ויודעים גם לא מעט (לא מספיק מן הסתם, אולם זה נכון גם לגבי בעלי הון שאינם שולטים בתקשורת) על שאר המו"לים הגדולים – גם אם הסיפורים עליהם לא התפרסמו אצלם "בבית".
יחד עם זאת, אין ספק שסיקור בעלי השליטה בתקשורת לוקה בבעיות ייחודיות: האינטרסים המסחריים משפיעים מאוד על מהימנותו (לחומרה או לקולא), ועיתונאים חוששים לבקר גם את מו"ל העיתון המתחרה, שמא בעתיד יבקשו לעבוד אצלו (בהכירם את מידותיו הצנועות של שוק העיתונות המקומי). גם כאן, אין תשובה רצינית לקושי, למעט חיזוק מעמד העיתונאי כעובד – הלקח האמיתי מפרשת "ידיעות" והעובדת הזרה של מוזס.
ראוי גם שהביקורת בעניין תבדיל בין בעלי "ידיעות" ובין עובדיו. ראשית, כלל לא בטוח שהעיתונאים ב"ידיעות" ידעו על הקנס של מוזס (הרי גם המתחרים, שאוהבים כל-כך את הסיפור, לא פירסמו אותו עד ששי ניב ודרור פויר מ"גלובס" חשפו את הדברים). שנית, האם לשיטתם של המבקרים היו העיתונאים אמורים לשבח את אהוד ברק על התנהלותו ולהסביר כמה טוב להעסיק עובדת זרה בניגוד לחוק, ואחר-כך לנסות להימלט מאימת הדין? או שמא להתעלם מפרשת שר הביטחון ולא לסקר אותה כלל?
מאז ומתמיד עיתונאים ביקרו, וטוב שכך, תופעות שליליות ותחלואים שגם עיתונם או בעלי הבית שלו לוקים בהם. לפי הרציונל הפוסל זאת, אולי כדאי שמעתה יימנעו עיתונאי "מעריב" ממתיחת ביקורת על מורשעים בפלילים (שהרי גם עופר נמרודי הורשע), עיתונאי "הארץ" לא יעסקו בסוגיית הסחר בנשים (שכן עמוס שוקן פעל במרץ למניעת האיסור על פרסום מודעות מין), וב"ישראל היום" לא יגידו מלה רעה על הנזק החברתי שמסיבים בתי-קזינו (שמהם מגיע הונו של אדלסון).
שלא לדבר על כך שחלקים נכבדים מהתקשורת הישראלית יידרשו לחדול מכל עיסוק בניצול עובדים, מניעת התארגנות והפרת חוקי עבודה נוספים, כל זמן שהעיתונאים "הצבועים" אינם מעיזים לפרסם תחקירים מקיפים על אודות תנאי ההעסקה אצל המו"ל שלהם.
איתי רום הוא עיתונאי ב"גלובס"