בתקופה שלאחר מלחמת ששת הימים עמד בראש סניף "הארץ" בירושלים איש צבעוני. שמו היה יהושע טן-פי, והוא היה משורר, בוהמיין, צייר, וגם קצת עיתונאי. בעיקר היה טן-פי איש ארץ ישראל השלמה. הוא לא האמין בנכונותם של הערבים להשלים עם קיומה של ישראל (באותם ימים, הזהות הפלסטינית של ערביי השטחים – קל וחומר של ערביי ישראל – לא היתה מובהקת), והוא ראה בנצחון ישראל במלחמת 67' עונש ראוי על תוקפנותם. חבריו היו המשורר אורי צבי גרינברג והמספר אריה ליפשיץ, שהיו פוקדים את הסניף שברחוב החבצלת ומנהלים איתו ועם חברי המערכת ויכוחים פוליטיים נרגשים.

בין החבורה הזו נע כצמח זר עמוס אילון. אילון היה אז העיתונאי הכוכב של "הארץ" (יחד עם שבתי טבת), והוא החל להגיע לעתים קרובות לסניף הירושלמי משום שהמלחמה הפכה את הבירה למוקד התרחשויות קדחתני שנזקק לסיקורו המיומן של כתב-העל. ואכן, אילון התייחס לירושלים, ולמדינת ישראל כולה, כמו אל כל זירת אירועים על פני כדור הארץ שאליה הגיח מדי פעם בשליחות עיתונו. כך, מכל מקום, תפס אותו טן-פי ותפסו אותו גם חברי מערכת אחרים. אילון הביא לסיקור ההתפתחויות שבאו בעקבות מלחמת ששת הימים את הפרספקטיבה של ההיסטוריון, של האיש המנוסה שראה כבר דבר או שניים בחייו, של העיתונאי הלמדן שהשכלתו וחוכמת חייו ציידו אותו ביכולת להבין לעומק את משמעותם של המאורעות התוכפים ובאים.

עמוס אילון (צילום: רלי אברהמי. לחצו להגדלה)

עמוס אילון (צילום: רלי אברהמי. לחצו להגדלה)

הסגולה הזו באה לידי ביטוי כבר בפגישה הראשונה שקיימנו (הוא ואני, העיתונאי הצעיר שנלווה אליו) עם עוזי נרקיס, אלוף פיקוד המרכז, ימים אחדים לאחר תום המלחמה. זה מפגש שכבר סיפרתי עליו: נרקיס ישב זחוח בלשכתו המאולתרת שליד רמאללה והתבשם מהיקף הניצחון על הלגיון הערבי (הירדני). אילון, צונן ומפוכח, שאל אותו: "כמה זמן ייקח, לדעתך, עד שהתושבים הכבושים יתחילו להתמרד?". נרקיס השיב בביטחון: "אני מכיר את הערבים. הייתי נספח צה"ל בפריז ועקבתי מקרוב אחר מרד האף-אל-אן האלג'יראי בצרפתים. הערבים המקומיים אינם דומים להם".

לא חלף חודש, וההנהגה המוסלמית של הגדה המערבית וירושלים התכנסה בחשאי וניסחה עצומת מחאה נגד השלטון הישראלי. כעבור חודשיים הוטמן מטען החבלה הראשון בתחנת המיתוג של חברת החשמל בשכונת קריית-משה בבירה.

אילון צדק באבחנתו הראשונית וגם בתובנותיו בשנים הבאות לגבי טיבו של הסכסוך הישראלי-פלסטיני ומשמעות הכיבוש וההתנחלויות. גם חושיהם של טן-פי וחבריו המשוררים והסופרים לא בגדו בהם. גרינברג היה מגיע למערכת ומדבר בלהט, כמו הוא כותב את שיריו הנוקבים, על רפיסות הרוח של הישראלים ועל קוטן האמונה; ליפשיץ היה אומר בפסימיות שפועלי הבניין הערבים, המקימים את השכונות החדשות במזרח ירושלים, בונים למעשה את בתיהם-הם; וטן-פי היה מדבר בכאב על הפיליסטריות התל-אביבית ומנבא שיבוא יום ואזרחי ישראל יסתפקו בעיר הזו כמקום שבו באה לידי ביטוי זהותם.

עמוס אילון עבר תהליך דומה, מכיוון הפוך: הוא הלך ונואש מיכולתה של החברה הישראלית להיחלץ מצבת הכיבוש ומקללתו, ולבו הלך וגס במזג הישראלי המזיע. הוא עקר מירושלים, התיישב באופן קבוע בטוסקנה ועסק בעיקר בכתיבת ספרים ומסות בעיתונות הבינלאומית.

פה ושם צצו ב"הארץ" עיתונאים שניסו בלי דעת (ומנסים) לחקות את עמוס אילון. איש מהם אינו משתווה למקור.

"הניסיון לימד אותי להיות פסימי" - רפי מן על עמוס אילון >>