תחת הכותרת "מתי אתה חוזר?" עסק החודש העיתון "דה-מרקר" בסוגיית האיזון בין קריירה לבית ובהבדלים הנצחיים בין גברים לנשים בהקשר זה. בסקרנות רבה ניגשתי לברר איך יטפל העיתון בנושא. לאחר קריאת כל תשעת העמודים שהוקדשו לכך, נותרתי עם תחושה חמוצה משהו, ובעיקר בהרגשה שמכרו לי עוד מאותו דבר: עוד כמה משפחות שמספרות לנו איך זה עובד אצלן, עוד כמה עצות איך לתכנן טוב יותר את הזמן, עוד כמה בדיחות על חשבון הנושא ועוד כמה נשות קריירה שמספרות איך הן עושות את הבלתי אפשרי (אך ורק בנימה משועשעת, ובלי לטפל במה שהבלתי אפשרי הזה עושה לבריאות הנפש שלהן).

וכמובן, סקר שיספר לנו באחוזים מי חוזר הביתה מתי (בשביל מה צריך את זה בכלל? מספיק לעבור בגן משחקים ממוצע בשעה שש בערב כדי להבין את התמונה. אה, סליחה, שכחתי, לקוראי "דה-מרקר" אין זמן להגיע לגן משחקים).

מלבד המספרים, הקיטורים (של הנשים כמובן) והדאחקות, לא ברור איך להתייחס לטור "קרייריסטים מספרים על עצמם": האם יכול להיות שאותם מנהלים בכירים שמעידים על עצמם כי פעם בשבוע הם מגיעים לארוחת ערב, או שהזמינות הטלפונית הגבוהה שלהם בזמן נסיעותיהם התכופות לחו"ל מכפרת על העדרם ("אם זה דחוף... אני מבקש את סליחת האנשים בפגישה ומקדיש למשפחתי את כל הזמן הנדרש", וואו!) – האם יכול להיות שהם באמת טופחים לעצמם על השכם, או שיש פה מין הומור עצמי שכזה? ניסיתי להבין ולא הצלחתי.

מהעמודים נשבה אווירה של קוריוז. לא מצאתי כל דיון ביקורתי אמיתי בהקשר הרחב שבו מציאות כזו מתקיימת. הנימה המשועשעת והקלילה שבה מתייחס "דה-מרקר" לנושא יוצרת שעתוק של יחסי הכוח בין גברים לנשים. היא אינה מאפשרת דיון אמיתי במצב, אלא מנציחה אותו. כמה נוח.

(צילום: Archie McPhee Seattle, רשיון cc-by-nc)

(צילום: Archie McPhee Seattle, רשיון cc-by-nc)

מלות הביקורת היחידות שהושמעו פה ושם ב"מתי אתה חוזר?" נותרו כמעט כולן במרחב הפרטי. "הפרטי הוא הציבורי", אמרו את זה הרבה לפני, והדבר תקף במיוחד בהקשר של חלוקת העבודה בין גברים לנשים, היכן שדרוש דיון ציבורי נוקב עם הקביעה הפמיניסטית הבסיסית הזו.

דיון שישאל שאלות קשות, על הקרייריזם נטול הגבולות שאנחנו חיים בו, על תפיסת המציאות במושגים של רווח והפסד כלכליים בלבד, על מה נחשב "עבודה" ומה לא (רמז: טיפול בילדים, כביסה, גיהוץ, ניקיון, בישול, שטיפת כלים, סידור הבית – אלא אם עושים זאת תמורת תשלום ולא פשוט מתוך ולמען אהבה).

דיון שישאל מהי מחירה של הגלובליזציה בהקשר הזה ומי משלם אותו (למשל, כשגבר עובד לפי שעון החוף המזרחי בארה"ב, האשה והילדים בגבעתיים משלמים את המחיר), שיעסוק במעסיקים שמנצלים בציניות את הפחד של עובדים לאבד את מקום עבודתם, ובשוק עבודה שהפך לשוק עבדים, גם אם הם נוסעים ברכב ליסינג. משהו השתבש בסדר העדיפויות, ונחוץ דיון שיעסוק בכך ברצינות.

בעצם, מדובר בכל אותם מושגים ש "דה-מרקר" עצמו מאדיר. כי "דה-מרקר" הוא תמונת הראי והשופר, המחולל והתוצר של השיח הכלכלי הדורסני הזה, והוא מוביל בגאון מציאות שבה אסור לך להישאר עם ילד חולה בבית, אחרת תצטרך להישאר שם.

נועה ריבלין היא עובדת סוציאלית ואם לשתי בנות