הצטלבות המציאות והבדיון מספקת לעתים חוויה מיוחדת, כמו זו שבה התנסיתי בשבוע שעבר: ממש לקראת סיום הקריאה בספרו של סטיג לרסון, "נערה עם קעקוע דרקון", התפרסמו פרטים על מעצרו של איש העסקים דני דנקנר בחשד למתן שוחד תמורת שינוי ייעודן של חוות המלח שבבעלות משפחתו, בעתלית ובאילת.
במרכז הרומן השבדי ניצבת דמותו של עיתונאי, מיכאל בלומקוויסט (Mikael Bloomkvist), הבעלים והמו"ל של כתב-עת בשם "מילניום", בעל תפוצה צנועה של מעט למעלה מ-20 אלף עותקים. בלומקוויסט מתמחה בתחקירים חושפניים על תאגידים כלכליים ואינו חושך מהם שבטו. בספרו השנוי במחלוקת "אבירי ההיכל: אזהרה לכתבים כלכליים" הוא מלין על הכתבים הכלכליים בשבדיה (עמודים 95–96):
"בעשרים השנים האחרונות נעשו הכתבים הכלכליים בשבדיה חבורה של נערי שליחויות נרפים ומלאים חשיבות עצמית, וחסרי כל יכולת לחשיבה ביקורתית. למסקנה זו הגיע משום שכתבים כלכליים רבים כל-כך הסכימו פעם אחר פעם, ללא כל התנגדות, לחזור על ההצהרות שנמסרות להם מפי חברות וספקולנטים בבורסה – גם כשהן מטעות ושגויות בעליל. כתבים אלה היו לפיכך תמימים ופתאים שמוטב להעביר אותם מתפקידם או – גרוע הרבה יותר – אנשים שמועלים במודע בתפקידם כעיתונאים, בתפקידם למתוח ביקורת ולספק לציבור מידע נכון".
דברים כדורבנות ורלבנטיים למציאות הישראלית היום. האם יש קווי אופי אוניברסליים לכתבים כלכליים באשר הם? הרי אותן אבחנות אפשר להחיל בשינוי קל על כתבים כלכליים בישראל. במשך שנים העיתונות הכלכלית בישראל נושאת בגאון את דגל הניאו-ליברליזם, בעד כוחות השוק והפרטה מזורזת של הנכסים הציבוריים. כתבים כלכליים רבים נותנים את ידם לפולחן ההון וסוגדים לטייקונים. עמודי העיתונים הכלכלים גדושים לעייפה במספרים וגראפים ובלוחות דירוג מי התעשר יותר בשנה האחרונה.
רק בבוקרו של אותו יום שבו עצרה המשטרה את דני דנקנר, לשעבר יו"ר בנק הפועלים, ואת יעקב אפרתי, ראש מינהל מקרקעי ישראל, התפרסמו דיווחים על מסיבות יום העצמאות של עשירי הארץ: מי חגג עם מי ומי הסתודד עם מי ובאיזו מסיבה. במסע החינוך מחדש של הקוראים ברוח הניאו-ליברליזם, כל תחום ונושא – חינוך, תרבות, בריאות או ספורט – נשקלים בעיתונות הכלכלית בערכים כספיים בלבד של רווח והפסד.
לרסון ממשיך להצליף בכתבים הכלכליים בשבדיה: "ואולם בעולמם של הכתבים הכלכליים לא חלים הכללים המקובלים, כגון הצורך לבחון דברים בעין ביקורתית ולדווח על הממצאים בענייניות. במקום זה משבחים את הנוכל המצליח ביותר. כאן גם מתהווה שבדיה של העתיד וכאן גם מתערערת שארית האמון שהציבור רוחש לעיתונאים כגוף מקצועי".
בישראל, כמו בשבדיה, מרבים הכתבים הכלכליים לפאר ולשבח הישגים והצלחות של הטייקונים ומתעלמים ממחדלים ומכשלונות עסקיים שיש להם השלכות חברתיות. בזכות הסיקור המגמתי והחלקי, מתעצבת תמונה מקוטבת בין שני מגזרים עם העדפה ערכית ברורה – המגזר הציבורי הוא מסורבל לעומת המגזר העסקי היעיל, הנופל קורבן לביורוקרטיה. מעשי חלם ומחדלים מאפיינים רק את המגזר הציבורי.
במערכה הראשונה שמחים רוב הכתבים הכלכליים בשבדיה לאידו של בלומקוויסט, המורשע בהוצאת לשון הרע בעקבות תחקיר שנמצאו בו פרצות. יש גם לקח לעיתונאים ישראלים: בלומקוויסט מעדיף עונש מאסר על פני חשיפת מקורות.
במערכה השנייה, תחקיר ממוסמך היטב של בלומקוויסט על תאגיד גדול וחובק עולם של איל הון מושחת, הנס-אריק ונרסטרום, מזיז את עמיתיו מעמדת המריעים המסורתית לבעלי ההון והשררה. אותם כתבים כלכליים,שזמן לא רב לפני כן עסקו בעיקר בפרסום הודעות לעיתונות מטעם משרדים ליחסי-ציבור, גילו את הקשר הקטלני בין הון לשלטון.
העובדות אינן צריכות לבלבל או לשנות עמדות ערכיות: מיד אחרי פרסום הפרשה הנוגעת לחוות המלח ולחשדות למתן שוחד לראש מינהל מקרקעי ישראל, התגבש קו ההגנה של הממסד: התקפה על הביורוקרטיה הישראלית. ושוב, היו בעיתונים הכלכליים שאימצו את הטיעונים והיו לסניגורים נלהבים: השיטה אחראית לשחיתות השלטונית, מעין "כולנו אשמים" – קו הגנה נוח מאוד אף לעיתונות הכלכלית, המשוחררת כך מאחריות.
האומנם "התקשורת אינה נושאת בשום אחריות"? בלומקוויסט אינו מחמיץ הזדמנות להתחשבן עם עמיתיו ודוחה את קו ההגנה "כולנו אשמים" בראיון טלוויזיה (עמ' 500): "לא, התקשורת נושאת באחריות ועוד איך. במשך 20 שנה לפחות נמנעים כתבים כלכליים רבים מלפשפש במעשיו של הנס-אריק ונרסטרום. לעומת זאת, הם עזרו בבניית המוניטין והיוקרה שלו באמצעות דיוקנאות אוויליים, כאילו מדובר בכוכב עליון. אם הם היו עושים את מלאכתם נאמנה בעשרים השנים האחרונות, לא היינו במצב שבו אנחנו נמצאים עכשיו".
כאשר סיימתי את קריאת הספר "נערה עם קעקוע דרקון", הפרסומים בתקשורת הישראלית העבירו אותי לכרך המשך – "עיתונות עם קעקוע טייקון". משום מה, כל המודפס ומשודר בענייני חוות המלח ופרשיות הולילנד נראה ונשמע לי מוכר.
דן כספי הוא פרופסור במחלקה לתקשורת באוניברסיטת בן-גוריון