אוהדי כדורסל מושבעים עודם זוכרים את הבדיחה הנושנה על בית"ר תל-אביב, מועדון שהיה ואיננו עוד: על-פי הפולקלור הבית"רי, שיירת כלי הרכב שנהגה ללוות את הקבוצה למשחקי חוץ הסתכמה במונית אחת. כל האוהדים נדחסו פנימה, ועוד נשאר מקום.
לפעמים נדמה שאת הבדיחה הזו אפשר לספר גם על צי כתבי הסביבה בתקשורת הישראלית. טוב, זו כמובן הגזמה, בוודאי במציאות שבה מספר כלי התקשורת (כולל אתרי אינטרנט) מתקרב למניין האזרחים, אבל לפעמים נדמה שכיסוי הנושאים הסביבתיים אצלנו קם ונופל על כתפיהם של כמה משוגעים לדבר. בתחומי הצבא, הפוליטיקה והכלכלה כל כלי תקשורת מחזיק צמדים, שלשות ורביעיות של כתבים, בעלי מדורים ופרשנים. כשמדובר בסביבה, כולם מגולמים בגופו של אדם אחד, אם בכלל.
אני נתקל בדילמה הזו בכל פעם שאני מוזמן לדבר על ענייני סביבה באחת מתוכניות האקטואליה בטלוויזיה. בכניסה לאולפן שואלים איזו כיתובית להוסיף מתחת לשמי ולשם העיתון שבו אני עובד. לומר שאני "כתב לענייני סביבה" זה לא לגמרי מדויק – רובן המכריע של המלים שאני מייצר מופיעות בצורת טורים, מאמרים ומדורים; הכינוי "בעל טור" נראה לי מאז ומתמיד כנגוע בפלצנות; וכשאני תופס יומרה ומציע "פרשן הסביבה של 'מעריב'", המפיקה בדרך כלל מרימה גבה: פרשן סביבה? בחיה כזו טרם נתקלנו.
בהכללה, ניתן לומר שמצבו של הכיסוי הסביבתי בתקשורת הישראלית מקביל למצבה של הסביבה במציאות שמחוץ לעמודי העיתונים: יותר טוב מבעבר, אבל עדיין רחוק מאוד מהרצוי, ובעיקר סובל מפיגור גדול לעומת הסטנדרטים המקובלים בעולם המכונה נאור.
השיפור, אגב, תחום ברובו המכריע בעמודי העיתונות המודפסת. שלושת העיתונים הגדולים – וגם מקומונים רבים – משתדלים לעקוב בצורה שוטפת ולתת במה לדיון בענייני הסביבה. הקביעה הזו כמובן לוקה בחוסר אובייקטיביות, בהיותי עובד של אחד העיתונים הללו, שהוא במקרה גם היחיד שמקדיש כפולה שבועית במוסף סוף-השבוע לנושאים ירוקים. אני אולי מוטה, אבל נדמה לי שעם העובדות קשה להתווכח: היקף העיסוק הסביבתי במהדורות החדשות ובתוכניות הפריים-טיים בטלוויזיה מקביל בערך לחלקו של המשרד להגנת הסביבה בתקציב המדינה – פרומילים אחדים.
כששאלתי לא מכבר כתב, שעל-פי תוארו היה אמור להפציע מדי ערב במהדורת החדשות עם הכותרות הירוקות של היום, מדוע הוא נשלח לעשות כתבות על כל נושא שבעולם, רק לא על סביבה – הוא תקע בי מבט עצוב ואמר: "אין לי עם מי לדבר. כשאני רק מתחיל להציע לעורכים שלי נושאים לכתבות סביבה, העיניים שלהם מזדגגות. הם פשוט לא מבינים מה אני רוצה מהם".
העורכים הללו הם בסך-הכל תבנית נוף מולדתם הלא מעודכנת: כל הישראלים מבינים בביטחון, כולם משוכנעים שנורא חשוב לנו לדעת מה ביבי אמר על ציפי ולהפך, רבים עדיין חושבים שסביבה היא עניין למחבקי עצים הזויים בשוליים הירוקים של החברה. אל הבורות הכללית מצטרף קושי נוסף: המורכבות של נושאי הסביבה הופכת את תרגומם לשפה עיתונאית למשימה לא פשוטה. זה לא קל בעיתון הכתוב, זה קשה עוד יותר בטלוויזיה.
נושאי סביבה נוטים להכיל שני רכיבים מטילי אימה בעיניים של עורך חדשות ממוצע: הם עתירי ידע, ועתירי תהליכים. לכאורה (אבל רק לכאורה), לא בדיוק החומרים שמהם עשויה פצצת רייטינג. למעשה, עם קצת מאמץ עריכתי וכישרון סיפורי, החומרים הללו – מזיהום אוויר ועד אנטנות סלולריות, מחומרי הדברה בירקות ועד ביוב שזורם לים, מתחבורה ציבורית ועד השאלה איזה מים הכי כדאי לשתות – מעניינים את רוב הציבור ורלבנטיים לחייו הרבה יותר מאשר עוד כתבה על סיעת המורדים בעבודה.
לא שבממלכת הפרינט הכל מושלם. יש יותר ויותר סביבה בעיתונים, אבל ממחקר לגמרי לא אקדמי שערכתי הגעתי למסקנה שהיא מתקיימת מתחת לתקרת זכוכית. התקרה הזו מפרידה בינה לבין הכותרות הראשיות ועמודי השער. התפיסה המסורתית, השמרנית, עדיין שולחת לחזית את נושאי הביטחון והמדיניות, ולעמודים הפנימיים את האנרגיות המתחדשות והשטחים הפתוחים. כשבנימין נתניהו נאם לאחרונה בוועידת הנשיאים, הכותרות הבליטו את הפנייה שלו, חסרת החשיבות האמיתית, לאבו-מאזן. העובדה שכמעט לראשונה הוא שיחרר כמה הצהרות יומרניות בתחום הירוק הוצנעה באותיות הקטנות, אם בכלל.
יש גם מקרים, לא רבים, שבהם תקרת הזכוכית נפרצת. זה קורה לעת אסון, או בהינתן סיפור פיקנטי במיוחד. משבר המים הוא דוגמה למקרה שבו התקרה נפרצה והמודעות חדרה כמעט לכל בית בישראל. רק כשהמצב על עברי פי פחת, אנחנו מגלים להפתעתנו שמשאבי כדור הארץ אינם בלתי מוגבלים. חכו כמה שנים, אולי פחות, והתסריט יחזור על עצמו עם החשמל.
למתרחש במשק האנרגיה יש השלכה כמעט על כל תחום בחיינו, אבל לכו חפשו אותו עכשיו בכותרות הראשיות ובשפיץ של סדר היום. הוא יגיע לשם רק כש"לפתע" לא יהיו מספיק מגה-ואטים, כשבטלוויזיה ירוצו תשדירים שיקראו לנו לכבות את האור כדי להציל את המדינה והפלנטה. ניחוש לא פרוע: מוטי שרף יהיה אחראי גם על הקמפיין הזה.
אייטם על התחממות
נחום ברנע כתב פעם טור מעורר מחשבה על אחת הדילמות שמעסיקות כל עיתונאי ועורך: הניסיון להעריך את רמת הידע המוקדם של קוראיו. העיתונאי לומד עוד ועוד על תחום התמחותו, בעוד הקוראים מתחלפים ושוכחים, והזיכרון הקולקטיבי מתקצר. לא רחוק היום, הלין ברנע, שכשנציין את השם יצחק רבין, נצטרך להוסיף בסוגריים "היה ראש ממשלת ישראל ונרצח על-ידי מתנקש".
עיתונאי סביבה מתמודדים עם התסכול הזה יום-יום. כמה מבין הקוראים בישראל שולטים בפרטי התיאוריה (הלא מסובכת מדי) המסבירה את התחממות כדור הארץ? לפני זמן מה התקשר אלי תחקירן באחת מתוכניות האקטואליה וביקש שאשתתף ב"אייטם על ההתחממות הגלובלית". לגבי דידו, התחממות הכדור היתה תגלית מעניינת, אם זה היה תלוי בו ייתכן שעל המסך היה מופיע הכיתוב "בלעדי" או בן-דודו, "חשיפה".
כשניסיתי לדלות ממנו פרטים – על איזה היבט של הנושא העמוק מיני ים הזה ייסוב האייטם – הוא התקשה לרדת לסוף דעתי. אחרי דקות ארוכות מצאתי דימוי מנצח: "זה כאילו התקשרת לרוני דניאל או לאלון בן דוד והזמנת אותם לאייטם על צה"ל". רק אז הוא השתכנע וחזר אל העורכים כדי לבשר להם ש"התחממות כדור הארץ", ממש כמו "הסכסוך הישראלי-פלסטיני", היא כותרת כוללנית מדי לדיון. הגיע הזמן שנתחיל לדון בסוגיות סביבתיות ברזולוציה קצת יותר מאתגרת.
דילמה אחרת שמעסיקה, או לפחות צריכה להעסיק, את עיתונאי הסביבה היא העובדה שלעתים קרובות העמדות שהם (כלומר, אנחנו) נוקטים צפויות מדי. הכתבים הכלכליים מתפלגים על פני כל קשת ההשקפות הכלכליות, הכתבים הפוליטיים יכולים להיות מימין, מהמרכז או משמאל, כתבי החינוך יכולים להיות בעד או נגד "אופק חדש". כתבי הסביבה, לעומת זאת, נתפסים כמי שתפקידם לקדם את האג'נדה הסביבתית בתוך המערכת, ולשמש זרוע של הארגונים הירוקים. נוצר קישור שגוי ובעייתי בין עצם העובדה שהעיתונאי עושה מאמץ לדחוף את הנושאים הסביבתיים ולהעלות אותם לראש סדר היום ובין עמדתו בכל קונפליקט שעומד על הפרק.
אם כתב כלכלי סבור שהקיצוץ בתקציב שגוי, זה מתקבל בטבעיות; אם הכתב הסביבתי יתמוך בהקמת התחנה הפחמית באשקלון, הוא ייחשב למי שמועל בשליחותו, ועלול להסתכן באובדן קשריו ומקורותיו בקרב ארגוני הסביבה. מבחינה זו, יש דמיון מסוים בין כתבי הסביבה ובין הכתבים הצבאיים, שניזונים בעיקר מצה"ל וברוב המקרים משקפים בתקשורת את עמדותיו. בשלב הבא בהתבגרות של התקשורת הסביבתית בישראל, העיתונאים צריכים להפנים שהם לא פעילי סביבה. לפעמים, לא תאמינו, דווקא המפעל צודק, ואפילו מותר לכתוב את זה.
מצלמים את השחקן משה איבגי לסרט של "גרינפיס" נגד התחנה הפחמית באשקלון, אוגוסט 2008 (צילום: חן ליאופולד)
התקשורת הסביבתית גם מיישרת, לעתים קרובות מדי, קו עם הלכי רוח ציבוריים שאינם מגובים תמיד בעובדות. שתי בעיות הסביבה הבוערות בישראל הן תחבורה ואנרגיה. למרות זאת, רבות מהכותרות העסיסיות מוקדשות למפעלים מזהמים ולאנטנות סלולריות.
בשני המקרים מדובר בנושאים שקל להדביק להם כותרת היסטרית, ושיש בהם גיבורים "רעים" שאליהם ניתן לכוון את הזעם. אלא שתקשורת אחראית היתה צריכה לומר לציבור שלשוחח שעות ארוכות מדי יום בטלפון הסלולרי כשהוא צמוד לאוזן זה מסוכן הרבה יותר מהאנטנות, ושרבים מהתעשיינים הגדולים בישראל הפנימו את המהפכה התעשייתית הרבה לפני הציבור, ונמצאים בעיצומן של השקעות עתק במטרה להקטין את השפעתם המזיקה על הסביבה. זה אינו הופך את התעשייה חסינה לביקורת, רחוק מזה, אבל קצת פרופורציות לא יזיקו.
נדמה לי שלעתים אנחנו בוחרים להתייצב אוטומטית בצד הירוק, או הירוק לכאורה, רק משום שזה נוח. אני יכול להעיד שבמקרים שבהם יצאתי נגד העמדה הסביבתית הרווחת, נאלצתי לספוג מנה הגונה של תגובות שבלשון המעטה אפשר להגדיר אותן לא נעימות.
כשקבוצה של פעילים העלתה לרשת סרטון מרושע שהציג את האחים עופר כמי שמרעילים בכוונה תחילה את הציבור הישראלי באמצעות הוספת פלואור ממפעליהם למי השתייה, כתבתי את דעתי על הסרט והצבעתי על המניפולציות ואי-הדיוקים העובדתיים המופיעים בו. בתגובה קיבלתי מחרוזת של מיילים על גבול הנאצות, כולל, איך לא, רמיזות על כך שאני ממומן מכיסם של העופרים. הפעיל היחיד שטרח להגיב באופן ענייני, תהה למה מצאתי לנכון להגן על הטייקונים ואם אני סבור שזה באמת כל-כך נורא שכדי לקדם מאבק סביבתי תופרים להם עלילה בדיונית שכזו. השבתי לו שלפי תפיסתי, מאבק ירוק אמיתי מוכרח להישען על אדני אמת.
אל תוך התמונה הבעייתית הזו נכנס בצעד קל המשרד להגנת הסביבה. כמה אירועים ועימותים שכיסיתי בהשתתפות המשרד הזכירו לי את הימים הסוערים (שיצאו להפסקה קצרה) שבהם כתבי המשפט ניסו לפלס את דרכם בין גרסאות הפרקליטות והמשטרה לאלה של אישי ציבור שהואשמו בעבירות חמורות יותר או פחות על החוק.
הדילמות שהעסיקו אז את התקשורת צריכות ללוות כל העת את עבודתו של עיתונאי הסביבה: האם כשהמשרד להגנת הסביבה מנהל מאבק חורמה נגד מפעל, חובתנו לראות בו את שגרירו הנאמן ונטול הפניות של הציבור, ולקבל את קביעותיו בלי ערעור? או שאולי לפעמים דווקא גרסת המפעל היא הנכונה, והמשרד בסך-הכל תופס עליו טרמפ בדרך לכותרות העיתונים? הרי בראש המשרד עומד שר חובב תקשורת מופלג, ותחתיו פועלים מנהלי מחוזות שמוכנים לעשות הכל כדי לרצות את הבוס.
בשנה האחרונה קיבל המשרד להגנת הסביבה כמה כותרות מחמיאות בזכות התנהלות אגרסיבית מול המפעלים והפניית איומים לעומדים בראשם. בכמה מהמקרים ההר הוליד עכבר, אבל שבוע אחר-כך, כשהשימוע שאליו זומנו אנשי המפעל הסתיים בלא כלום, אנחנו כבר היינו שקועים במרדף אחרי סיפור אחר.
התיירקת? קנה מודעה
ככל שהכיסוי של נושאי הסביבה תופס תאוצה, כך גדלים הפיתויים: רק בחודשים האחרונים הוזמנתי על-ידי חברת תוכנה גדולה להשקה חגיגית של מיזם אקולוגי בגרמניה ועל-ידי חברה אחרת שאיני זוכר את תכליתה לתערוכת מוצרים ירוקים באיטליה. באתיופיה הייתי אמור להתלוות לחברה ישראלית שזרעה מיליוני דונמים של שיח הקיקיון לצורך הפקת ביו-דיזל. הסירוב להצעה הזו הוא היחיד שהסב לי כאב לב אמיתי.
בינתיים, ההתמודדות עם כל ההצעות הללו נשארת בין העיתונאי ובין עצמו (או בינו ובין עורכיו), אבל עוד מעט קט והדילמה שתונח לפתחנו תהיה מקצועית באמת: לנסוע אי-אפשר – כי לכלי התקשורת העניים שלנו אין יכולת לממן את הנסיעות, ועל חשבון המזמין זה לא אתי – ולהישאר בבית גם אי-אפשר, מחמת החשיבות העיתונאית והחשש להעדר ממקום שהמתחרה ימצא את הדרך להגיע אליו.
בינתיים, גם בלי כרטיסי טיסה ומלונות מפנקים, מתבשלת בתוך הארץ פנימה תעשיית יחצנות ירוקה בהיקפים מרשימים. עיתונאי סביבה שיחפוץ בכך, יכול היום ליהנות מאספקה שופעת של מוצרים ירוקים/אורגניים/אקולוגיים שלא מפסיקים לזרום אל השוק: סבונים ומוצרי קוסמטיקה טבעיים, מזרנים מאלוורה ומדפסות עם דיו ממוחזר, מעדני חלב אורגניים ועטים מפלסטיק שפעם היה בקבוקים, נעליים אקולוגיות וגרביים שאוהבים את כדור הארץ והוא אוהב אותם בחזרה.
מעבר לחשש שתתפתח פה תעשיית שחיתות קטנה בסגנון המוכר לשמצה של מדורי הצרכנות והאוכל, הבעיה היא שאין לנו כל דרך לוודא שמה שמוצג כמוצר ידידותי לסביבה הוא אכן כזה. למעט תחום המזון, שבו יש תקן אורגני ברור ופיקוח על המוצרים, כל השאר – כאוס אחד גדול. כל עוד זה המצב, מוטב לעיתונאים להימנע ככל האפשר ממתן גושפנקה ירוקה למוצר זה או אחר רק משום שהיחצנית שלחה קומוניקט מושקע.
על אותו משקל, אגב, הייתי מציע לנהוג חשדנות רבה בתאגידים וגופים עסקיים או ציבוריים שממרקים את תדמיתם באמצעות כמה צעדים ירוקים. מי שרוצה לייצר לעצמו הילה ירוקה, שיתכבד וירכוש שטחי פרסום שבהם הוא יכול לספר בשבחי עצמו בלי שום מגבלה. אנחנו נמצאים כאן בעיקר בשביל להצביע על המהלכים הרבים שהארגון עוד צריך לבצע כדי להיות ידידותי לסביבה באמת, ולא על הצעדים המעטים שכבר עשה.
ממחזרים ציוד אלקטרוני, נובמבר 2006 (צילום: יוסי זמיר)
אחת התגובות הנפוצות, המכאיבות והקולעות ביותר שאני מקבל מקוראים מתייחסת לעצם העובדה שאני כותב אליהם מעל גבי עיתון מודפס. ענף העיתונות המודפסת הוא קוץ בישבנה של הסביבה: בגלל הנייר, בגלל תהליכי ההדפסה המזהמים ובגלל השינוע. ועל אף זאת, אני חושב שבשקלול של עלות מול תועלת, אסור בשום אופן לאנשי סביבה להטיף לחיסול העיתונות המודפסת. בלי עיתונות מודפסת חזקה אין דמוקרטיה, ואני מעדיף לחיות בדמוקרטיה עם תוספת מסוימת של זיהום על פני חיים במשטר אפל שבו לא הופכים יערות גשם לנייר עיתון.
יחד עם זה, הגיע הזמן שהתקשורת הישראלית על כל אגפיה תבין שגם עליה חלה חובת ההתייעלות האנרגטית והסביבתית. אנחנו כותבים ומדווחים על מפעלים, בנקים, חברות ותאגידים שעוברים תהליכים משמעותיים של התיירקות, חיסכון במים וצמצום עקבי של השפעתם המזיקה על הסביבה. רק כלי התקשורת מחוץ למשחק, אולי כי עליהם איש לא כותב.
עיתונים מודפסים הם מוצר חיוני, אבל זה לא פוטר אותם מהחובה למזער את הנזקים הסביבתיים הכרוכים בהפקת המוצר, בדיוק כמו מפעלי תעשייה. אני מקווה שהתחזיות הפסימיות יתבדו, ולעיתונות המודפסת תהיה זכות קיום עוד הרבה שנים; אני די בטוח שלעיתונות מודפסת מזהמת לא תהיה זכות קיום.
אביב לביא כותב ב"מעריב" על נושאי סביבה
לתגובות: Aviv67@gmail.com
המאמר "פיגור סביבתי" הוא חלק מסדרת המסות "עיתונות 2010", המתפרסמות באתר "העין השביעית" ובגיליון 48 של כתב-העת "פנים" של הסתדרות המורים, בעריכת רוביק רוזנטל