עשרות שנים התנהלה המערכת השופטת בישראל בהתאם למוסכמה שהיא אומרת את דברה אך ורק בפסקי הדין שהיא נותנת. זו היתה גישה שינקה את תוקפה הן ממסורת שימיה כימי המדינה, ואף קודם לכן, והן מתפיסתם של השופטים את עצמם ואת מעמדם. בית-המשפט העליון שאב את השראתו מבית-המשפט הבריטי ואימץ את סגנונו ואת גינוניו. כמה מהשופטים שהחלו לכהן בבית-המשפט עם פרוץ המדינה החליקו לתפקידם היישר מבית-המשפט של תקופת המנדט. לריחוק הטבוע בעיסוק השיפוטי התלווה סוג של סנוביזם, שמקורו בהיכלי הצדק של הממלכה המאוחדת.
השופטים אהרן ברק ודורית ביניש בטקס הפרידה של ברק מבית-המשפט העליון. 14.9.06 (צילום: פייר טרדג'מן)
השופטים של מדינת ישראל, בעיקר נותני הטון שבבית-המשפט העליון, הקפידו לשמור מרחק מההווי המהביל של החברה הישראלית. הם השקיפו עליה ממרום כס השיפוט, אך נמנעו מלהתחכך בה. לבד, כמובן, מכפי שחייב תפקידם. בתקופת כהונתם של מאיר שמגר ואהרן ברק בנשיאות בית-המשפט העליון, לבשה העמדה הזו אופי של כללים מוכרים גם אם לא-פורמליים: בחייהם החברתיים על השופטים להקפיד שלא להיקלע למצבים פוטנציאליים של ניגוד עניינים. הווה אומר, עליהם לבור היטב את ידידיהם ומכריהם לבל יגיעו, ככל האפשר, למצבים שבהם לא יוכלו לדון בתיקים בגלל היכרות אישית עם בעלי הדבר.
התפיסה הזו, שקשה לחלוק על צדקתה, הפכה את המערכת השיפוטית – בעיקר אמורים הדברים בבית-המשפט העליון – לחבורה סגורה, מתבדלת, שנגיעתה בהוויה הישראלית מתקיימת כמעט אך ורק מעל כס המשפט. שופטים לא בחשו – מכל מקום, לא בגלוי – בבצה הפוליטית, לא התערבו בשוק הכלכלי, לא נראו במסיבות של ידוענים, וגם נמנעו מלהביע את דעתם בכלי התקשורת. השופטים דיברו באמצעות פסקי דין.
השבוע נסדקה בועת הזכוכית שעטפה את המערכת השופטת: הנהלת בתי-המשפט מצאה לנכון לפרסם הודעה שבאה להסביר את פסק הדין שנתן בית-המשפט העליון בעניין ערעורו של השוטר שחר מזרחי. ודוק, בית-המשפט לא הסתפק בהצגת עמדתו באמצעות פסק דין, אלא פנה לתקשורת והשתמש בה כדי לשטוח את עצומותיו בפני הציבור.
נשיאת בית-המשפט העליון, דורית ביניש, הבינה שעליה ועל עמיתיה לטבול את אצבעותיהם ביורה הרותחת של המציאות הישראלית. זו התפכחות בעִתה: המערכת השיפוטית אינה יכולה להרשות לעצמה להוסיף לשחק את התפקיד האריסטוקרטי שמילאה עד כה: עליה להפשיל שרוולים כדי להציל את מעמדה.
בעידן שבו הליכים שיפוטיים מתנהלים במקביל, הן באולם בית-המשפט והן בתקשורת; בעידן שבו עורכי-דין ויחצנים מבצעים מניפולציות תקשורתיות על הציבור כדי להשפיע על עמדותיו, אם לא על עמדת השופטים הדנים בתיקיהם; בעידן שבו שופט מחוזי בדימוס, שלא מכבר פרש מכס השיפוט, מרשה לעצמו לחוות את דעתו על פסקי דין שוטפים בנוסח: "אני הייתי פוסק כך וכך"; בעידן שבו סקרי דעת קהל נערכים כדי להצביע על הפער בין עמדת ההמון לחוות דעתם המלומדת של שופטים מקצועיים – על המערכת השיפוטית להתעשת ולהשיב מלחמה באותם כלים עצמם.
כמו הרשות המחוקקת והרשות המבצעת – כך גם על הרשות השופטת להשלים עם התפקיד שממלאה הרשות הרביעית, המדווחת, במאה ה-21. הממשלה, הצבא, זרועות המודיעין, הכנסת, המערכת הכלכלית – כל אלה הבינו מזמן שאין להם מנוס מלשחק לפי הכללים שבהם מתנהלת התקשורת.
אכן, התפקיד שממלאה התקשורת בעידן הנוכחי הוא בעייתי, לא תמיד סימפטי, ולא פעם מחייב חריגה ממוסכמות. להתנהל בזירה התקשורתית פירושו גם להדליף, להגיב בפומבי במהירות, לבצע מהלכים יחצניים. בקצרה, מכלול התכונות האישיות שהרכיבו עד כה את המזג השיפוטי, שבלעדיו משפטנים אינם מגיעים לשבת על כס הדין, מחייב שינוי. המזג השיפוטי הקולקטיבי של קהיליית השופטים הישראלים דורש מעתה גם הבנה של עולם התקשורת. וזה אומר ויתור על המותרות שבשמירה על מרחק מההווי שבו מתבוססים מושאי התיקים המובאים לפני השופטים.